כפיה מנדטורית 
כיצד כלאו, עינו והשפילו בישראל של שנות ה­30'. קריאה אחרת את עדויות המערכת הפסיכיאטרית

עופר מזרחי 

כאז כן כיום, התאפיינה האקדמיה הישראלית בהעדר כתיבה (וחשיבה) ביקורתית. ולכן, ליצירת תמונת מצב של הכפייה הפסיכיאטרית בארץ­ ישראל המנדטורית, מתבססת הסקירה שלהלן על קריאה אחרת של המאמרים שהופיעו בביטאון 'הרפואה' משנות ה-­30' ועד 1943.  
על פי החוק העותומני היה על המשפחה המעונינת בכליאה לפנות אל השלטונות דרך הרשות המקומית ולקבל תעודה מהמוכתר ומהאימאם, וכן תעודה רפואית. רק נציגי החוק יכלו לכלוא. אם בקשה המשפחה­ "הורי החולה" ­ שהוא יישאר בבית, נדרשה לכך הסכמת השלטונות שניתנה בדרך כלל על פי חוות דעתם של שני רופאים: אחד שייצג את הממשלה והשני­ את המשפחה. ממשלת המנדט הוסיפה לכך את המנהג לכלוא "חולים מסוכנים לציבור" במחלקות פסיכיאטריות מיוחדות בבתי סוהר בירושלים ובעכו [על פי ספרו של ניסים לוי: "פרקים נבחרים בתולדות הרפואה בארץ ישראל 1799 ­ 1948‏]. אפשרות האדם להגן על עצמו חוקית מפני כליאתו הפסיכיאטרית לא הייתה קיימת. דבר שלא מנע יחד עם זאת מהיינץ הרמן, מנהל המוסד הפסיכיאטרי 'עזרת נשים' בירושלים להתלונן על כי "רופא העומד לפני התרגזות חריפה של חולה רוח ורגיל מאירופה להעביר חולה כזה במשך 24 שעות למוסד משולל כאן אפשרות זאת ב ­ 98% אחוז מהמקרים, מיד או לגמרי. מספר מיטות הקיים בארץ קטן מאוד, גם במקרים דחופים צריך לחכות בתור שבועות וחודשים עד שיתפנה מקום". מתוך "עשר שנות נסיון של עבודה פסיכיאטרית בירושלים, הרצאה בכינוס הראשון של הניברולוגים והפסיכיאטרים בא"י 10.1.35 בירושלים" [ט', תרצ"ה, 385]. 
בראשית שנות ה-­30' היו "בכל הארץ 4 רופאי עצבים, שניים בירושלים ושניים בתל אביב" [יוסף פרגר, 'מזכרונות ראשון רופאי העצבים בחיפה']‏. כפי שראינו מספר הרופאים והפסיכיאטרים היהודיים בארץ גדל בצורה משמעותית, יותר מכפליים, תוך שנים מעטות בשל רדיפת היהודים במרכז אירופה. דבר זה הוביל לא רק לתחרות בין הרופאים אלא גם לחוסר תעסוקה. פלא שבמשך כל שנות ה-­30' חזר ופרסם 'הרפואה' קריאות להגדלת מספר המיטות "לאוכלוסיה היהודית"? וכמובן שרק רווחת החולים וטובתם היתה לנגד עיניו. למטרה זו שימשה השיטה הבדוקה של פרסומים המציירים תמונת מצב כללית מבהילה, כדיווח על מספר מיטות מצומצם שאינו עומד בדרישה: "מצב ההוספטליזציה של חולי הרוח הולך ומחמיר מיום ליום. שני בתי החולים ­ של הממשלה בבית לחם ושל 'עזרת נשים' בירושלים ­ תפוסים עד אפס מקום. במשרד הבריאות המחוזי בירושלים בלבד ישנה רשימה של מחכים בתור כ-­ 55 איש, אותו המספר ישנו גם ברשימת בית החולים 'עזרת נשים'". [ה', תרצ"א, 216].‏ או תיאור אי­ הנוחות החברתית הצפויה לקהילה: "ביום 10.2.1935 התקיים בירושלים הכינוס הארצי הראשון של רופאי עצבים ורוח. הכינוס ציין כי מספר חולי הרוח היהודים בא"י אינו עולה בשום אופן על המספר הרגיל של חולי רוח בארצות אחרות. ואם בכל אופן נתקלים בתופעה של חולי רוח המתרוצצים ברחובות ללא מחסה הרי זה בא כתוצאה ממחסור מבהיל במיטות במוסדות פסיכיאטריים". [ט', תרצ"ה, 59].‏ גם עיתון 'הארץ', כאז כן עתה, תרם את חלקו בידיעות מגמתיות: " 'המורה העירום' התחיל הימים האחרונים גם לנפץ חלונות...הילדים מפוחדים...בשבוע שעבר היה הכרח לתפוס שלושה מן המטורפים ולכלוא אותם בתוך בית פרטי...". ['הארץ', 21.7.1929עמ' 4‏ ]. הפסיכיאטר קורט בלומנטל מאשר כי בשנת 1933 היה "קיים מחסור גדול בארץ ובמיוחד בצפון בטיפול ואישפוז בפסיכוזות. מספר הפסיכוזות בזמנו היה באופן יחסי מועט". [קורט בלומנטל, 'על המוסד הראשון לאשפוז חולי­ נפש בחיפה'‏]. הלחץ ליצירת מקומות תעסוקה לפסיכיאטרים הוכיח עצמו. בכינוס הארצי השני של רופאי העצבים ורוח בארץ ­ ישראל תל אביב 17/18 באפריל 1942, כבר אין מדובר בבניית מוסדות פסיכיאטריים מיוחדים אלא על "ישיבה ארגונית שבה ניתן ביטוי לדאגה הגדולה לגורלם של חולי הרוח והעצבים מפני העדר מחלקות מיוחדות בשביל חולים אלה בבתי חולים". [ כ"ב, תש"ב, 144].‏ 
מעניין שבהוכחה נדירה לקיומו של מצפון אצל פסיכיאטר, ולפני גל העליה הגדול ובעיות התעסוקה שהביא עמו לארץ ­ ישראל, מודה מנהל המוסד הפסיכיאטרי 'עזרת נשים' ברגע של כנות כי מצב הכלואים הפסיכיאטריים המשוחררים טוב יותר: ­ "הוצאה מוקדמת של חולי שיצופרניה מבית החולים/היינץ הרמן, ירושלים. Herrmann; Arch. P. Psych. Bd. 94, H. 1,2. 1931 לשאלה זו הקדיש ד"ר הרמן את עבודתו. ביסודה הונחו תצפיות של 24 חולי שיצופרניה, ששכבו בבית חולים לחולי רוח 'עזרת נשים' בירושלים ושהוצאו לפני הזמן מסיבות שונות ­ברוב המקרים מפני צורך תכוף לשחרר מיטה בשביל מקרה חריף. התצפיות הן מפורטות ומלאות עניין. הן מצדיקות בהחלט את מסקנותיו של ד"ר הרמן, שברוב המקרים ההוצאה מבית החולים וההעברה לתנאי חיים רגילים השפיעו לטובה על מהלך המחלה". [ה', תרצ"א, 145].‏ 
אלו מוסדות פסיכיאטריים היו קיימים בשנות ה-30'? בסוף שנת 1935 נערך מפקד מטעם החברה הנוירולוגית פסיכיאטרית בשיתוף עם מחלקת הבריאות של הועד הלאומי "שהצטמצם לחולים יהודים (מפני הקושי הרב בהשגת פרטים על ערבים)". בראשית ינואר 1936 הישוב היהודי מנה 375.000. אחוז חולי הרוח הוא 1.94% לאלף תושבים. הסקר משתבח בכך שנתוניו המספריים המתבססים על "מקורות אובייקטיבים גרידא" נכונים יותר ממקורות של מפקד אוכלוסין שבו "התושבים נוטים להעלים כרגיל את חולי הרוח שביניהם משום פגם במשפחה". [י"ב, תרצ"ו, 203].‏ המידע עליו הסתמך המפקד לקוח מ­ 3 מקורות:
"1) מוסדות שונים לחולי רוח בארץ: בית חולים לחולי רוח בבית לחם (הראשון נפתח בשנת 1922, השני בשנת 1932, "הישוב העברי לא שש לאשפז את חוליו בו",­ "פרקים נבחרים בתולדות הרפואה בארץ ישראל 1799-1948), בית חולים 'עזרת נשים' (בשנת 1937 כלל מחלקת נשים בת 14 חדרים ­ מהם חמישה חדרים לחולות "נרגזות" ­ בשתי קומות ומחלקת גברים בת 12 חדרים מהם שמונה חדרים לחולים "נרגזים", ­ 'פרקים בתולדות הרפואה'), בית החולים לחולי רוח בבני ברק, 6 מוסדות פרטיים לחולי רוח בירושלים תל אביב וחיפה (כולל המחלקה הפסיכיאטרית במבצר עכו, שלאחר קום המדינה הפך למתקן כליאה פסיכיאטרי גדול בו נכלאו עד יום מותם ניצולי מחנות ההשמדה הגרמנית), מוסד לילדים דפקטיביים בירושלים".
2) רשימות "חולים הזקוקים לאיכסון פסיכיאטרי": רשימת חולים יהודים מירושלים של משרד הבריאות הממשלתי, רשימות בית חולים 'עזרת נשים' ושל המוסד לילדים דפקטיביים בירושלים, רשימות המחלקות הסוציאליות של הקהילות בירושלים, תל אביב, חיפה, טבריה, פתח תקוה, ראשון לציון. מספר כללי של חולים שנפקדו בשנת 1935 היה 726 גברים ונשים: 332 בבתי חולים ומוסדות, 243 בטיפול של רופאי עצבים, 151 ממקורות אחרים. במספר זה כלולים גם "52 מקרים של אדיוטיה ואימבצליות".
בנוסף לכך בית החולים האוניברסיטאי של 'הדסה' ריכז את השירות הציבורי בשטח מחלות העצבים במרפאה (משנת 1939) ובמחלקה מיוחדת ­ משנת 1940. יש לזכור שבאותה תקופה, בעקבות המודל הגרמני, שכנו עדיין שני המקצועות ­ פסיכיאטריה ונוירולוגיה ­ תחת קורת גג אחת של נוירופסיכיאטריה. כך שרופאי עצבים הם "רופאים מקצועיים לנוירולוגיה ופסיכיאטריה".­ כלומר הם כלאו אנשים ופלשו לגופם באופני התערבות ותקיפה פסיכיאטריים. חלק מהשמות המצויינים במאמר זה הם של מי שמכונים כיום "נוירולוגים" ובשנות השלושים פעלו כ"פסיכיאטרים". הצלבת מידע ממאמר אחר מגלה לנו כי קל יותר לפסיכיאטרים הגרמניים לאבחן "חולי נפש" בקרב היהודים האשכנזיים מאשר בקרב היהודים הספרדיים והערבים. "את מספר חולי הרוח ביחס למספר האוכלוסין אפשר להעריך בקירוב, הוא עולה בערך אצל היהודים עולי אירופה ל ­ 1.5/2 על כל אלף תושבים. אצל הערבים והיהודים ילידי הארץ ובני המזרח המספר הוא יותר נמוך". [ט', תרצ"ה, 385].‏. וראו לעניין זה בהמשך על יחס הפסיכיאטרים יוצאי גרמניה ליהודים "הפרימיטיביים" (ספרדים). 
והיבט נוסף למהות האיפיון הפסיכיאטרי בתקופה שעדיין ארץ ­ ישראל לא הכירה את נפלאות המזגן:  "ראוי לציין שעל התפרצות הפסיכוזות משפיע במידה ידועה גם האקלים מפני שמספר הפסיכוזות הבאות בטיפול מגיע לפסגתו בחודשי אפריל מאי בערך וכן בא לריבוי המקרים גם בחודשים אוגוסט אוקטובר. לעומת זה יורד תמיד מספר החולים בחורף". [ט', תרצ"ה, 390/1].‏ 
מה היו שיטות התקיפה הפסיכיאטרית בשנות ה­30 בארץ? עליית הפסיכיאטרים הגרמנים לארץ הביאה למוסדות הפסיכיאטרים הישראליים את גישת ניסויים ­ בחיות ­ מעבדה שנשארה בהם עד היום. הטכניקה הכללית היתה של גרימה מכוונת של הלם (=שוק) וכאב מסוגים שונים.  
ב-­38' יובאה לארץ הטכניקה הפסיכיאטרית של גרימה יזומה של תרדמת (קומה) לכלוא הפסיכיאטרי ע"י הזרקת אינסולין. הראשון שדווח עליו כי השתמש בשיטת עינוי זו היה הפסיכיאטר רודולף מאייר, לימים מנהל המוסד הפסיכיאטרי 'באר יעקב', כשעבד במוסד הפסיכיאטרי הפרטי של הפסיכיאטר החיפאי קורט בלומנטל. זה מעיד כי: "בטיפול באינסולין נפגשתי בשלושה מקרים של קומה ממושכת, כלומר שהקומה לא נפסקה למרות הכנסת הסוכר". [כ"ד, תש"ג, 148].‏ הפסיכיאטר התל אביבי אברהם מנדל מעיר "יש לשים לב לטיפוסי מבני הגוף השונים. בחומר החולים שלי מצאתי שחולים מעדות המזרח (תימנים, ספרדים) רגישים יותר כלפי אינסולין וגם נוטים יותר לסיבוכים בריפוי בהלם מאשר חולים יהודים מעדות אחרות". את התנגדות הכלואים הפסיכיאטרים לעינויי זה הוא פוטר בנוסח הפסיכיאטרי השגור: "להתערבות הרפואית החולים מתנגדים. התנגדות זו היא ביטוי למרץ אפאקטיבי הנובע לרוב לא מתוך הכרה ואלה הכוחות המשתדלים לקשר את החולה בפסיכוזה". [כ"ד, תש"ג, 196/7]. כלומר, זו "המחלה" שגורמת לכלואים להתנגד לעינויי שנועד "רק לטובתם". הפסיכיאטר התל אביבי קורט לבנשטיין, המבסס את דבריו "על סמך 123 מקרים של שיצופראניה אשר עברו בשנים האחרונות בהשגחתי בטיפול בהלם, בחלקם הגדול בבית ­ החולים 'ביתן'", חושף את מודל ההשראה שלו ושל הקולגות: "חשובה מאוד העובדה שאופיו של המוסד הסגור מושפע במידה ניכרת ע"י הנהגת השיטה של הטיפול בהלם. המוסד הופך ממוסד שמירה ומגן למוסד טיפול, לבית חולים. דבר דומה לזה קרה כבר בזמן שהתחילו בריפוי בהתעסקות, בגרמניה לראשונה ע"י סימון, וגם הוא השפיע אז ע"י כך על אופי המוסד". [כ"ד, תש"ג, 160].‏ 
לאחר הלם האינסולין הוכנסה לארץ השיטה הפסיכיאטרית של הזרקת קארדיאצול (קארדיפורטן ­ Cardifortan, מיטרצול). הנימוק הפסיכיאטרי ל"ריפוי" בשיטה זו, לפי הפסיכיאטר התל אביבי יוסף שווארצוואסר הוא: "המנוף הריפויי של שיטות ההלם (אינסולין, מיטרצול) הוא הזעזוע. זעזוע חזק זה דוחף את אישיותו של החולה אל עברי תהום המוות ממש. בשעה זו עולה בנפשו ובגופו של החולה הפחד האיום. מציאות הפחד האיום הזה אצל החולה מוכחת מתוך עדותם של החולים עצמם המספרים לאחר היקיצה מההלם המיטרצולי על הרגש הנורא שתקף אותם בשעת השוק ונשאר בזכרונם כפלצות ממנה הם בורחים כמאימת המוות. הפחד הנורא הזה הוא המשמש כנראה מנוף למהפכה הפסיכולוגית באישיותו של חולה לצד התקינות". [כ"ד, תש"ג, 194].‏ אם עדיין לא ברור לקורא/ת מהו המרכיב העיקרי ב"ריפוי" הפסיכיאטרי בזריקה זו הרי שהפסיכיאטר התל אביבי ארנסט קלמוס מוסיף: "דעתי על הטיפול בקארדיפורטן (Cardiazol) מבוססת על הסתכלות ב ­ 38 חולים שטיפלתי בהם עם קארדיפורטן בכמות של 2•4 זריקות. כמעט לא קרה שבגלל הפחד של החולה מפני זריקת הקארדיפורטן הייתי נאלץ להפסיק טיפול זה. הטיפול בקארדיפורטן, כפי שהייתי נוהג בו במשך שנתיים וחצי, מביא לאותן תוצאות כמו הטיפול באינסולין. היתרונות של הטיפול בקארדיפורטן בלבד אינם רק שימוש הנוח ובזולות, אשר גם הם חשובים לנו כיום, כי אם בזה שאחרי ההתקף אין לחשוש לנזק תמידי שאין למנוע אותו בוודאות אחרי הטיפול באינסולין בהתחשבות במצב הלב". [כ"ד, תש"ג, 156].‏ שיא הרשעות הפסיכיאטרית מושג בעדותו של הפסיכיאטר התל אביבי רודולף מאיר:"הטיפול בקארדיאזול הוא אכזרי עד מאוד. החולה מרגיש כל פעם הרגשה מעין התקף של תעוקת הלב. ראינו אצל כמה חולים, שהוטב כבר מצבם, שמצבי פחד עצומים משתלטים עליהם לפני נתינת הזריקה. חולה אחד כרע ברך לפני ובעיניים דומעות ביקש שאהרגו, מאשר לתת לו את הזריקה." והוא ממשיך: "כמובן שלא מן הנמנע להתגבר ביד חזקה על הקשיים האלו. השיטה פוגעת ­ מלבד מקרי מוות ­ בעיקר בעצמות. ראיתי שברים בחוליות". [כ"ד, תש"ג, 159].‏ גם הפסיכיאטר החיפני קורט בלומנטל מפרט את טיב "הריפוי": "יתכן שלהרעלת הגוף אינטוכסיקאציה") על ידי הקארדיאצול יש השפעה מזיקה יותר עמוקה מאשר להזרמת החשמל שהוא רק גורם להשפעה פיסיקלית על הגוף". [כ"ב, תש"א, 6‏]. 
בשנת 37' יובאה לארץ השיטה הפסיכיאטרית של מכות חשמל. שיטה שפותחה באיטליה הפשיסטית בשנת 1936. קורט בלומנטל מעיד שהוא היה הראשון שייבא לארץ ­ ישראל שיטת עינוי פסיכיאטרית זו וכי "המכשיר הראשון להלם חשמלי נבנה ע"י מהנדס חיפאי, מאחר
והארץ היתה בתקופה זו מנותקת מאירופה בגלל מלחמת העולם" ['על המוסד הראשון לאשפוז חולי נפש בחיפה].‏. כהרגלו, חושף הפסיכיאטר התל אביבי רודולף מאיר בגלוי את מקורות ההשראה והנימוקים: "בדקתי 250 חולים שטיפלתי בהם בשוק חשמלי ב ­ 6 השנים האחרונות. מיבנה גוף פיקני נתן סיכויים טובים יותר להבראה מאשר מבנה גופני לאפטוסומי. קרל שניידר× מצא אחרי 10 שנה בין 944 מקרים 36% עם נטיה לראמיסיות. עד היום טיפלתי ב ­ 30 חולים בריפוי חשמלי ובחלקם בצירוף עם אינסולין. הנזקים: ריפוי חשמלי ­ ראיתי מקרים שהחולים שכחו את "הכל" וזכרו רק את המחשבות החולניות. איננו יכולים לוותר על הריפוי החשמלי ראשית בגלל סיבות כלכליות ושנית מחמת הקשיים המרובים באספקת תרופות". [כ"ד, תש"ג, 157/9].‏ לפי ההיגיון הפסיכיאטרי חלק מהנזקים מעינוי זה הם יתרונותיו. קורט בלומנטל: "לפי נסיונותינו נבדלת במידה ניכרת האמנאזיה (אבדן הזכרון) שלאחר ההתקף שהיא בהרבה יותר חזקה אחרי ההתקפה על ידי החשמל מזו שנגרמה ע"י הקארדיאצול. אמנאזיה זו היא לפעמים כל כך רטרוגראדית ומרחיקת לכת, שהחולים אינם מתמצאים באיזה אופן הגיעו לחדר הטיפול, ואינם יודעים אפילו שהם נמצאים בבית ­ החולים, ולעיתים קרובות אינם מוצאים את חדרם, מיטתם וכדומה. מצב נשיה זה ("אמנאזיה"), התועלת שבצדו היא שהחולה איננו מתנגד ואינו מפחד מהטיפול הבא". [כ"ב, תש"א, 5‏]. גם הפסיכיאטרים הירושלמיים היינץ הרמן והנס קליינשמידט מדווחים: "בריפוי בהלם החשמלי שהונהג במוסדנו ביולי 1941 טיפלנו עד היום ב ­ 51 חולים. התעוררות החולה באה אחרי 53 רגעים. ההתקרבות למיטת החולה גורמת הרבה פעמים לתגובות פחד המסתמנות במקרים בודדים בצורת בהלה וצעקות פחד. ראוי לתשומת הלב השיכחון הרטרוגראדי המצוי תמיד. בדרך כלל אין החולים יודעים, כיצד הגיעו לחדר הטיפול, הם שואלים, למה הם במיטה". [ כ"ה, תש"ג, 84/5].‏ ארנסט קלמוס מתל אביב: "ראיתי בערך 40 מקרים של הלם חשמלי. שיטת ההלם החשמלי מסלקת את הפחד ומלווה בסילוק הזיכרון. בהלם חשמלי מרכז הנשימה נפגע יותר עד כדי כך שלעיתים היה צורך להפעיל נשימה מלאכותית". [ כ"ד, תש"ג, 156].‏ היבט נוסף של הפגיעה לכלוא ממכות החשמל מתועד בידי קורט בלומנטל: "יש להדגיש, שבתרפיה על ידי חשמל יש גם כן שבירות עצמות באותו האופן כמו בקארדיאזול. אופייני הוא גם כן שכל הנזקים הללו קרו לגברים ורק מקרה אחד לאישה. יש להניח, שהדבר תלוי בכוח השרירים. אין באפשרותנו למנוע שברי עצמות".
[כ"ד, תש"ג, 148].‏ האופי של ניסויים ­ בחיות ­ מעבדה האופייני לפסיכיאטריה מתמצה בדיווח הלקוני הבא ובתגובה, שניהם מקורט בלומנטל: "טיפלנו במשך חצי שנה (עד יוני 1941) ב­77 חולים. בינגאל ומאגאנדורפאר (Psych. neur. Wochenschrift, 1940, 5) הודיעו על סיבוכים כירורגיים. גם אצלנו קרו מקרים שהחולים התאוננו אחרי ההתקפים על כאבי גב, ולאחר שבדקנו במקרה אחד את עמוד השדרה בעזרת צילום רנטגן, מצאנו באמת שבר בחוליות. אין לייחס חשיבות גדולה לתופעות האלה. מעניינת היא כאן העובדה מנקודת הראות העיונית מאשר
המעשית". [כ"ב, תש"א, 5‏]. 
כדי שחלילה לא יווצר הרושם שהפסיכיאטרים יוצאי גרמניה (ואזור התרבות הגרמנית) בארץ ­ ישראל היו אדישים לחלוטין לפגיעה המכוונת שהם גורמים לכלואים הפסיכיאטריים, הנה לסיום מחאתו של הפסיכיאטר התל אביבי מוריץ פפנהיים: "אני משוכנע שריפוי בהלם גורם לאיזה שינוי לרעה של האישיות הרוחנית אחרי ההבראה. עובדה זו אינה חשובה כשמרפאים מקרים בטוחים של שיצופראניה או אנשים בינוניים הסובלים ממחלה אחרת. אבל אינני מסכים לריפוי במקרים של מחלה מאנית ­ דפרסיבית או פסיכוגאנית אם החולה שייך לסוג האנשים בעלי רמה רוחנית גבוהה". [כ"ד, תש"ג, 160].‏ 
תחום מאמר זה מצטמצם לשנות ה-30' ולכן לא בדקתי את יישומן בארץ­ ישראל של שיטות עינויי פסיכיאטריות נוספות עליהן דיווח ביטאון 'הרפואה' ב ­ 1943. כרגיל, מקור ההשראה ל'הרפואה' הוא גרמניה ­ גם לאחר הקמת אושוויץ:  ­ "אמיטאל בפסיכיאטריה / פפיסטר O.E. Pfister: Monatschr. f. Ps. u. Neur., Vol. 106, p. 40, 1942 המחבר ערך נסיונות באמיטאל (Amytal=natr. Iso amyl/aethylo/barbituric) ובא לידי מסקנה שתרופה זו (בהזרקה לתוך הווריד של 056 מיליגרמים) מצטיינת במקרי אי ­ שקט. וכן היא אבן בוחן לסיכויי הטיפול בהלם חשמלי לחולי שיצופראניה: אויפוריה ושיפור רוחני כתוצאה מהזרקה מהווים "נסיון אמיטאל חיובי" המבטיח תוצאות טובות מטיפול בהלם חשמלי ב•".75% [כ"ד, תש"ג, 102‏].  ­ מתוך "דיווח על הכינוס הארצי של איגוד הניברולוגים ­ פסיכיאטרים בת"א / ישיבה שלישית  הנרי ויגדרזון (ירושלים): המצב הנוכחי בכירורגיה של המוח והישגיה. הטיפול הכירורגי במחלות רוח. בפעם הראשונה בוצע הטיפול על ידי Moniz בשנת 1936. תוך פתיחה דו ­ צדדית של אזור המצח במקדח מוכנס מכשיר מתאים לשם ניתוק הסיבים המקשרים חלקים במוח. אחוז התמותה מהניתוחים האלה מגיע ל 1% אחוז ז.א. 5 מקרי מוות ל­ 500 מקרים מנותחים. התוצאות שהושגו עד כה מצדיקות את המשכה של שיטת ריפוי זו". [כ"ה, תש"ג, 50].‏  ­ מתוך "הכינוס הארצי השני של איגוד הניברולוגים ­ פסיכיאטרים בת"א  ופנר: יש להדגיש את הצורך להנהיג בקליניקה את הטיפול ב­ amon chlor. השיטה היא פשוטה: מכניסים לתוך הוריד 10 סמ"ק של 10% מהחומר במהירות גדולה ומקבלים מצב של העדר (absence) בכל המובנים. אחרי נטילת ההכרה ניתן להשפיע על הסימנים המישניים של השיצופראניה. במקרים מסויימים של חולי טירוף מאני ­ דאפראסיבי הופיעו לסרוגין הפרעות אלארגיות ופסיכוטיות. כדאי אולי לעורר אצל חולי הרוח מצב של אלארגיה כדי להשפיע על תהליך המחלה". [כ"ד, תש"ג, 159. 
כיצד מאפיינים הפסיכיאטרים הגרמנים בארץ ­ ישראל את יחס הציבור לפסיכיאטרים?  ­
"הרצאתו של ארוין הירש על 'זיקת החולה לרופא בתשומת לב לתנאים המיוחדים בארץ ישראל' המרצה הראה, שהגורם העיקרי בריפוי הפסיכי, הלא היא הזיקה הנפשית של החולה אל הרופא שכמעט שנעדר הוא לגמרי אצל החולים היהודים. את סיבות הדבר יש לפי ניסיונותיו לחפש גם ברופא וגם בחולה. הרופא החדש אינו שולט עדיין בשפות המהלכות בארץ ואינו מבין כראוי את שפת החולה. מלבד זה הוא נתקל אצל חוליו, בייחוד אצל אלה מהדור הישן, בתכונה נפשית זרה לו. הוא מוצא שתכונתם דומה בהרבה לתכונה נפשית של פרימיטיבים. מהצד השני מתייחס החולה לרופא במידה ידועה באי אמון, הוא מהרהר אחריו, מבקר אותו ודורש בלי היסוס בעזרת רופא שני ושלישי. מפני סיבה זו אין הרופא בא כלל לידי השפעה על החולה. בויכוח שהתעורר לרגל ההרצאה השתתפו כמה חברים. צוין שבניגוד לפרימיטיבים יש ליהודים מן הטיפוס הישן תרבות רוחנית מפותחת שאמנם קשה לעמוד עליה אם יחסרו לו לרופא עיקרי ידיעתה. מבלי להכיר ביסודי תרבות הזאת אין הרופא עלול לרכוש את אימון החולה, בייחוד כשהדברים נוגעים לשאלות היצר ולדברים שבצנעה". [ח', תרצ"ד, 98].‏
הארוגנטיות שביחס הפסיכיאטרים לקהילה, וחוסר התקשורת איתה, מקנה זווית אירונית יותר ­ מהשגור לאפיון הפסיכיאטרי של הקבוצות השונות בהרכב יוצא הדופן של הישוב בארץ­ ישראל בשנות ה-­30'. בציטוטים שלהלן אחלק לפי קבוצות הירארכיות את הטקסט הפסיכיאטרי. הציטוטים מתבססים בחלקם על המפקד שנערך בשנת 1935 מטעם החברה הנוירולוגית הפסיכיאטרית בשיתוף עם מחלקת הבריאות של הועד הלאומי, ובחלקם על מאמרים פסיכיאטריים אחרים, כולם פורסמו ב'הרפואה'.  
ילדים ונוער  ­

קרל בנימין

מקס מרקוזה