למעלה תומאס סאס, כיום הפסיכיאטר הידוע ביותר בעולם ששמו הפך מזמן לצורת חשיבה בקורתית המקדשת ערכי יסוד של חירות והגדרה עצמית למטה רונאלד דיויד לאינג  (1927-1989)

המונח "אנטי-פסיכיאטריה" נוצר ב-1967 בידי הפסיכיאטר הדרום אפריקני דיויד קופר (1931-1985) והפסיכיאטר הסקוטי רונאלד דיויד לאינג (1927-1989). במקום לאפיין את המונח הם זיהו אותו כדלהלן: "היו לנו הרבה חלומות-בהקיץ בנוגע לקהילה הפסיכיאטריה האידיאלית, או בעצם הקהילה האנטי-פסיכיאטרית". ה"אנחנו" היו קופר, לאינג, ז'וז'ף ברק וליאון רדלר, שני האחרונים פסיכיאטרים אמריקנים ותלמידיו של לאינג.
"המפתח להבנת ה'אנטי-פסיכיאטריה'" מסביר התרפיסט האקזיסטנציאלי הבריטי דיגבי טאנטאם (Digby Tantam), "הוא שמחלת נפש היא מיתוס (סאס 1972)". אבוי, אין זו אמת. בשעה שהרבה אנטי פסיכיאטרים מעלים מס שפתיים לדחיית "המודל הרפואי" של פסיכיאטריה, הם ממשיכים לתרגם קונצפטואלית מספר בעיות אנוש והמאמצים לפתרן במינוחים רפואיים ו, חשוב עוד יותר, אינם מתנגדים קטגורית לכפייה וחיפוש-תירוצים "תירפוייטי".
פסיכיאטרים עוסקים בהרבה פרקטיקות מזויפות אך אין יותר מזויפת מהגנת האי שפיות. האנטי פסיכיאטרים לא התייחסו לנושא זה בכתביהם אך לאינג נתן "עדות מומחה פסיכיאטרית" במקרה המפורסם של ג'ון תומסון סטונהאוז (1925-1988). סטונהאוז, פוליטיקאי בריטי ושר של מפלגת העבודה, נכנס לעסקים, הפסיד כסף, וניסה לחלץ עצמו ע"י עיסוק בהונאה. כשהרשויות עמדו לעצרו, הוא ביים את התאבדותו. ב-20 בנובמבר 1974. סטונהאוז השאיר ערימת בגדים במיאמי ביץ' ונעלם. נחשב כמת, הוא היה בדרכו לאוסטרליה, מקווה להתחיל חיים חדשים עם פלגשו. הוא התגלה במקרה במלבורן, הוגלה לאנגליה והואשם ב-21 אישומי הונאה, גניבה, זיוף, קשירת קשר לביצוע הונאה, וגרימת חקירה מיותרת של המשטרה. סטונהאוז טען שאינו אשם בשל אי שפיות, הורשע ונשפט לשבע שנות מאסר. כדי לתמוך בהגנת האי שפיות שלו הוא שכר את שירותי 5 פסיכיאטרים, בתוכם לאינג, שיעידו לטובתו בבית משפט, תחת שבועה, שהוא היה לא שפוי בשעה שביצע את מעשי הפשע שלו. בספרו: 'משפטי' כותב סטונהאוז: "דר. רונלד לאינג...העיד על מצבי הנפשי. הוא אישר...שבחוות דעתו הוא כינה זאת פסיכוטי ופיצול אישיות ל/או פיסות רבות. הוא ממשיך: 'הקונפליקט מטופל בדרך זאת של הפיצול במקום שיהיה מטופל בצורה ישירה... זו היתה פסיכוזה תגובתית חלקית'".
לאינג לא הכיר את סטונהאוז לפני משפטו, מכאן שלא יכולה היתה להיות לו ידיעה על "מצבו הנפשי" במהלך ביצוע הפשעים. ה"דיאגנוזה" של לאינג היא קישקוש פסיכיאטרי קלאסי, בדיוק מסוג השרלטניות שהוא התיימר להתנגד לה. לאינג וסטונהאוז היו שניהם שקרנים, פשוט וחלק.
פרסומו של לאינג קשור בצורה הדוקה לתפקידו כקיסר קינגסלי הול, "משק בית" שהוא וחסידיו יסדו. משק בית זה פורסם כמקום שאליו אדם - שהפסיכיאטרים היו מאבחנים כסכיזופרני - יוכל להימלט, מוגן בידיעה שלא יפעילו נגדו כפיה או סימום. חיי היומיום בקינגסלי הול היו מבוססים על הפיקציה שכל "תושביו" הם שווים, איש אינו פציינט ואיש אינו חבר צוות. הפסיכיאטר האמריקני מורטון שצמן, שבחר לחיות בקינגסלי הול במשך שנה, הדגיש ש"איש מאלו שחיו בקינגסלי הול אינו רואה באלו המבצעים עבודה על העולם החומרי החיצוני כ'צוות,' ואלו שאינם כ'חולים''". זהו שקר המאפיין את האנטי פסיכיאטריה, בדיוק כשם שהשקר ששלילת החירות היא טיפול ולא כפייה מאפיין את הפסיכיאטריה.
הסופר האמריקני קלנסי סיגאל (Clancy Sigal, נולד 1926) הגיע ללונדון כדי להיות פציינט של לאינג. במהרה, הסתיימה ה"תרפיה" והם הפכו להיות חברים ועמיתים לשימוש ב-LSD. סיגאל, אחד מהמייסדים של קינגסלי הול, התפכח בהדרגה מקסם הקומונה הלאינגיאנית, ביחוד לאחר שגילה שלאינג ושותפיו מטיפים לאי אלימות אך בפועל מבצעים אלימות.
לאחר חזרתו לארצות הברית כתב סיגאל חשיפה קטלנית של לאינג והכת שסביבו. Zone of the Interior, רומן מפתח, הודפס בארה"ב ב-1976. בהשתמשו באיום של חוקי לשון הרע הבריטיים, מנע לאינג את הפרסום באנגליה. רק ב-2005 הצליח Zone of the Interior להופיע במהדורה בריטית. כותב סיגאל: "בספטמבר 1965, במהלך החגים היהודיים, היתה לי 'התמוטטות סכיזופרנית'...או רגע משנה כיוון של לידה מחדש. הכל בנקודת מבטך. ה'התמוטטות' שלי לא התרחשה בפרטיות אלא בוצעה בפני כ-20 או שלושים איש בערב השישי של השבת בקינגסלי הול...התפיסה מאחורי קינגסלי הול היתה שפסיכוזה אינה מחלה אלא מצב של טראנס שיש להעריכו כגורם מבריא".
בראיון לאחר פרסום  Zone of the Interior באנגליה תיאר סיגאל את ה'שגעון בשניים' שלו עם לאינג: התחלנו בהחלפת תפקידים, הוא כפציינט ואני כתרפיסט, ולקחנו LSD ביחד...לאינג ואני חתמנו על ברית שטן. למרות שהתכוונו ל'רפא' סכיזופרניה, נעשינו סכיזופרנים ביחסנו לעמנו ולעולם החיצוני...
לילה אחד, לאחר שעזבתי את קינגסלי הול, כמה מהרופאים ששיכנעו עצמם שהייתי אובדני, נכנסו לשתי מכוניות, מיהרו לדירתי, פרצו פנימה, ומילאו אותי במחטים מלאות בלרגקטיל (תורזין) חומר הרגעה מהיר-פעולה שנמצא בשימוש בידי רופאים קונבנציונאליים במחלקות פסיכיאטריות. כשהם מודרכים בידי לאינג הם גררו אותי בחזרה לקינגסלי הול...הדבר האחרון הזכור לי שאמרתי היה, "מנוולים, אינכם יודעים מה אתם עושים".
סיגאל נמלט מקינגסלי הול, שב לארה"ב, וב-1975 הדפיס את Zone of the Interior. הפרסום בבריטניה הופסק ע"י איומו של לאינג בתביעת דיבה. הסאגה של סיגאל צריכה היתהלהיות המסמר האחרון בארון הקבורה של אגדת לאינג כפסיכיאטר המתנגד לפרקטיקה של כפייה פסיכיאטרית.
לו היה ספרו של סיגאל מודפס באנגליה ב-1976, היה לאינג נחשף, ואולי נענש כפושע (על תקיפה וחבלה), קינגסלי הול היה אולי נסגר (כבית חולים ללא רשיון) והאגדה של לאינג כ"מושיע הסכיזופרנים" היתה מסתיימת באיבה. שקספיר צדק: "הרוע שאנשים יוצרים מאריך חיים אחריהם".
סופו של קינגסלי הול
הכאוס שהיה קינגסלי הול נמשך פחות מחמש שנים. תושביו עזבו את המקום "זנוח ובלתי ניתן לשימוש". לרוע המזל, המינוח האימבצלי "אנטי פסיכיאטריה" שרד, אף כי, אירונית, קופר ולאינג ידעו היטב שהוא היה מוליך שולל ונכלולי. בראיון לקראת סוף חייו לאינג נזכר שאמר לקופר "'דיוויד, זהו אסון מזויין לקדם את המינוח הזה'. אך היה לו צד שטני שחשב שזה מגיע להם ויבלבל אותם. אז בוא פשוט נדפוק אותם איתו".
כתוצאה מההתבטאות-בסיסמאות האינטרסנטית של האנטי פסיכיאטרים, כיום פסיכיאטרים יכולים לעשות מה שאיש מחברי מקצועות הרפואה אינו יכול לעשות: הם יכולים לבטל את הביקורת על כל היבט של הפרקטיקה הפסיכיאטרית המקובלת ע"י תיוגה כ"אנטי פסיכיאטרית". המיילד המסרב לבצע הפלה לפי דרישה אינו מוכתם בסטיגמה של אנטי-מיילד". המנתח המסרב לניתוח טראנס-סקסואלי אינו מזולזל כ"אנטי מנתח". אך הפסיכיאטר המסרב לכפייה ויצירת תירוצים נקרא "אנטי פסיכיאטרי". התוצאה היא שכל רופא - מלבד הפסיכיאטר - חופשי לבחור שלא לבצע פרוצדורות מסוימות הפוגעות בעקרונותיו המוסריים או פרוצדורות שהוא פשוט מבכר שלא לבצען.
מדוע מהפסיכיאטר נשללת דה-פאקטו חירות זו? מכיוון שהפסיכיאטריה היא מקצוע פאראדיגמטי [-דוגמטי] - כפיית חולים הנחשבים כמסוכנים לעצמם או לאחרים, הקרוייה "אשפוז כפוי" -היא ה"סטנדרט הטיפולי" הרפואי-חוקי. סטיה מסטנדרט זה מזמינה תביעת רשלנות פושעת וחושפת את הפסיכיאטר ה"סוטה" לאיבוד הרשיון הרפואי שלו.
פורסם כ: Anti-Coercion Is Not Anti-Psychiatry, The Freeman, 58: 26-27 (May), 2008 

"12 מיליון ילדים מוחזקים כבני ערובה בידי הפרעה פסיכיאטרית" מודעת חוצות בקמפיין ההפחדה החדש של ברוני הסמים הפסיכיאטריים בניו יורק. המודעה נוצרה ע"י משרד הפרסום BBDO שבישראל עובד עם משרד 'גיתם'. למטה עוברי אורח בניו יורק מביטים באחת המודעות "אנו שולטים בילדך. אנו גורמים לו להתפתל עד שהוא בלתי נסבל לעצמו ולאחרים. התעלם מכך וילדך ישלם. ADHD"

"אנו מחזיקים את בנך. אנו נבטיח שהוא לא יוכל יותר לדאוג לעצמו או להשתלב חברתית לאורך כל חייו. אוטיזם". זוהי אחת משש "הודעות כופר" שהן חלק מקמפיין פרסומות אגרסיבי של המרכז לחקר ילדים של אוניברסיטת ניו יורק. המודעה מציגה ילדים כבני ערובה ל"הפרעות פסיכיאטריות לא מטופלות" הכוללות אוטיזם, תסמונת אספרגר, בולימיה, דיכאון, ADHD, והפרעה אובססיסית-קומפולסיבית. קמפיין הפרסום משתמש בהודעות "כופר" שנועדו להיראות כהודעות דרישת כופר אמיתיות, כגורם מושך תשומת לב - טכניקה שנועדה להגביר תרומות ולהרחיב את מעגל הפציינטים עבור המרכז לחקר הילד. הודעות דרישת הכופר כוללות אזהרות להורים כגון: "אל תעשו דבר ותראו מה יקרה", "זה רק ילך ויחמיר", "התעלם מזה וילדך ישלם". כל הודעת "כופר" נושאת את הססמה "אל תניח להפרעה פסיכיאטרית לקחת את ילדך".
כותרות המודעות:
-אנו שולטים בילדך. אנו גורמים לו להתפתל עד שהוא בלתי נסבל לעצמו ולאחרים. התעלם מכך וילדך ישלם. ADHD.
-אנו מחזיקים בילדתך. אנו מאלצים אותה להקיא אחרי כל ארוחה שהיא אוכלת. זה רק יחמיר. בולימיה.
-לקחנו את בנך. כלאנו אותו במבוך של חשיכה ללא כל תקוה לעולם לצאת ממנו. אל תעשה דבר ותראה מה קורה. דיכאון.
-אנו מחזיקים בבתך. אנו מאלצים אותה לרחוץ את ידיה עד זוב דם, כל יום. זוהי רק ההתחלה. OCD.
מודעה זו היא אחת בשרשרת בהיסטוריה האמריקנית של קמפני תעמולה המשתמשים בדמוניזציה. דוגמא ידועה לנוהג זה היא סרטון תעמולת בחירות לנשיאות משנת 1988 של ג'ורג' בוש האב בשבח עונש המוות בו הוא מפרט כיצד המתמודד הדמוקרטי - מייקל דוקאקיס (מישהו זוכר?)- שחרר לחופשה מכלא רוצח שניצל אותה כדי לחטוף, לאנוס ולרצוח במהלכה. אך בניגוד לקמפיין הנ"ל לאוניברסיטת ניו יורק יש את חותם הכשרות של מוסד רפואי יוקרתי - והמודעה מתבייתת בייחוד על 12 מיליון ילדים (-בארה"ב) והוריהם, מפחידה אותם באיומי כזב וטענות לא מבוססות.
למרות שכמות הילדים אמריקנים המוכתמים בדיבה של "חולי נפש" ומסוממים בסמים פסיכיאטריים חזקים מעוררת זעזוע הדבר אינו מפריע לפסיכיאטר הרולד קופלביץ', המייסד ומנהל של המרכז לחקר הילד באוניברסיטת ניו יורק להעלות במאמר מ-14.12.07 בניו יורק טיימס את הטענה הכוזבת הבאה: "הפרעות נפשיות של ילדים הן באמת בעיית בריאות הציבור הגדולה האחרונה שנשארה לא מטופלת".
בישראל טענות אלו זוכות לתמיכה ממיודענו הפסיכיאטר ס. טיאנו המתואר בכתבה ב'מעריב' מ-2.12.05 כמאבחן תינוקות כ"דיכאוניים" וסימומם בהתאם.
הפסיכיאטר קופלביץ' הוא מחברו של מחקר מפוקפק (ראו רפרור בסוף הידיעה) שהעלה טענות כוזבות לגבי ממצאים של ניסוי בילדים שנאלצו לקחת את הסם הפסיכיאטרי 'פקסיל' Paxil. הדו"ח הטעה בטענו כי הסם נמצא "נסבל בהחלט ויעיל " עבור ילדים. הטענה הכוזבת של קופלביץ' הופרכה בידי מזכר פנימי של יצרנית הסם - GlaxoSmithKline - שיש לפרסם רק את הממצאים החיוביים של הניסוי, ולא את הממצאים השליליים.
ראיה זו לטענות הכוזבות של המחקר הובילה את אליוט ספיצר, התובע הכללי של ניו יורק, להגיש תביעה נגד GlaxoSmithKline על הסתרת הממצאים השליליים של המחקר.
טוב, זו אמריקה. אין סכוי שבישראל הפרקליטות שלנו תגיש תביעות כאלו נגד יצרנים או משווקים.
במאמר ב'ניו יורק טיימס' לא מהסס הפסיכיאטר קופלביץ' להשוות את בעיותיהם-כביכול של הילדים לאיידס: "זה כמו עם איידס" הוא מצוטט.
זוהי הדגמה לטקטיקות התוקפניות בהן משתמשת הפסיכיאטריה כיום - ביחוד פסיכיאטרים מתחום האקדמיה ומרכזים רפואים באוניברסיטאות הנתונים להשפעת שותפיהם מתעשיית התרופות. כמובן שבשיטה זו - הצגת הילדים כ"חטופים בידי/נתונים לשליטה של" אוטיזם וכו' הפסיכיאטרים וחברות התרופות, באמצעות חברת הפרסום, מחזקים ומגבים את כל הסטריאוטיפים והסטיגמות החברתיות ומונעים כל אפשרות מילדים להשתלב בחברה כשווים, דבר שהפסיכיאטרים טוענים שהם מעונינים בו - תזכרו בכל אותן הצהרות כוזבות בשבחי ה"רפורמה" שהפסיכיאטרים הישראלים השפריצו מכל חור בשנתיים האחרונות.  
קמפיין מודעות הפרסומת נוצר ע"י חברת 'BBDO', מפרסמת  ידועה של תרופות, שבישראל פועלת יחד עם משרד הפרסום 'גיתם' -ומכאן שהכנסת הקמפיין לארץ הוא ענין של זמן בלבד.
Keller MB, Ryan ND, Strober M, Klein RG, Kutcher SP, Birmaher B, Hagino OR,Koplewicz H, Carlson GA, Clarke GN, Emslie GJ, Feinberg D, Geller B,Kusumakar V, Papatheodorou G, Sack WH, Sweeney M, Wagner KD, Weller EB,Winters NC, Oakes R, McCafferty JP
Efficacy of paroxetine in the treatmentof adolescent major depression: A randomized, controlled trial
Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry, 2001, 40:762-772

אירוע המחאה נגד קונגרס התאגדות הפסיכיאטריה העולמית בנושא: "טיפול כפוי בפסיכיאטריה,
בדרזדן 6 עד 8 יוני 2007 מבט כולל"(ראו "בלוג" לתאריך 5-6 יוני 2007)

המענים מודאגים! הפוסטר שלנו המבשר על ערב ההקראה של גרט פוסטל מספרו בארמון עיריית דרזדן 6.5.2007

האירוע יכלול ערב קריאה של גרט פוסטל מספרו. גרט פוסטל הוא דוור גרמני שיום אחד החליט להתחזות כפסיכיאטר, התקבל לעבודה במתקן כליאה פסיכיאטרי בעיר ליד לייפציג (Zschadrass) וקודם למשרת מנהל, שיחרר כלואים פסיכיאטריים ואף הספיק להמציא "מחלת נפש" לפני שנחשף... ספרו המשעשע, המתאר את חוויותיו כפסיכיאטר מתחזה, חושף מבפנים את מנגנון הכוח של פסיכיאטרית הכפייה - כוח המבוסס רק על מיסטיפיקציה של ידע לא-קיים והנכונות להאמין של האוכלוסיה ולועג לכל נסיונות הפסיכיאטריה להתחזות כמדע. קראו כאן תמלול (באנגלית) ראיון טלוויזיוני איתו בנושא התחזותו כפסיכיאטר ברשת הגרמנית MDR ב-26 לאוקטובר2001. האירוע שיתקיים בתיאטרון בדרזדן יכלול גם הקרנת סרטים המתארים את מאבקנו והוא מאורגן ביחד עם המפלגה הקומוניסטית.   
לאחר שהתאגדות הפסיכיאטריה העולמית נתנה הכשר לפסיכיאטריה הגרמנית ו"מחקה" את תפקידה המוביל של זו בשואה בקונגרס שקיימה בהמבורג ב-1999 (קראו על כך כאן) מקיימת ההתאגדות קונגרס תימאטי (-נושאי) שיעסוק במתן הכשר חוקי רפואי ואתי לשימוש בכפיה בפסיכיאטריה בימינו. הנושאים שידונו בו כוללים: כפיית תרופות, כפיית אכילה, אישפוז כפוי, קשירה למיטה, עיקור(!!!), כמו גם כיצד לגשר על הפער בין פרקטיקות עינויים אלו של הפסיכיאטריה לזכויות אדם כ'הסכמה מדעת'. המנוולים הישראלים המשתתפים בקונגרס מעין-נאצי זה הם: שגית דהאן ממתקן הכליאה הפסיכיאטרי 'פרדסיה' לב השרון שתרצה על קשירת "חולי נפש" תחת הכותרת המשעשעת "נולד לחופש", (יש)ראל שטראוס, פסיכיאטר ממתקן הכליאה 'באר יעקב' שבמדור ספריה בדף הבית אנו מפרסמים את מאמרו השקרי על רציחות הפסיכיאטריים הגרמנים בתקופת הרייך השלישי ושירצה על "אי צדק היסטורי בפסיכיאטריה עם דוגמאות מגרמניה הנאצית ואחרים" (-הוא מתכוון לאי צדק כלפי הפסיכיאטריה כיוון שהוא טוען שפסיכיאטרים נכנעו ללחץ פוליטי חיצוני ...), יוליאן יאנקו, אמיר פורה, ומשה קוטלר ממתקן הכליאה הפסיכיאטרי באר יעקב שידברו על "בידוד וקשירות במחלקה פתוחה בישראל 1996-2006" ואבי בלייך, זיוה רופא, מרק גלקוף, יובל מלמד ופנינה בלבאק- כולם גם כן מ'פרדסיה' שירצו גם כן על קשירות. – כנראה שקשירות אנשים - סליחה, "חולי נפש"- הן בגדר תעשייה מצטיינת ב'פרדסיה'. 
בראיון שנתן מנהל כינוס פסיכיאטרים נאציים זה לעיתון Leipziger Volkszeitung הוא נשאל לגבי העובדה שאנו קוראים לטיפול כפוי עינוי והשיב: "באופן טבעי אמצעי כפיה בפסיכיאטריה מוצדקים" (ובגרמנית: „Natürlich sind Zwangsmaßnahmen in der Psychiatrie gerechtfertigt“).
למרבה הבושה משתתפים כדוברים בקונגרס זה 2 חברים בארגון משתפי הפעולה הצפון-אמריקני "MindFreedom" דיוויד אוקס וג'ודי צ'מברליין.
על פעילותנו נגד הקונגרס ובקידום מועמדותו של גרט פוסטל לקבלת פרס נובל לרפואה ראו ב"בלוג" לתאריך 6 יוני 2007.
דיווח על המחאה במהדורת סתיו 2007 בעיתון ארגון  MOTHER WARRIORS VOICE ה"נלחם למען חייהם של אמהות וילדים בדלות מאז 1986"  

פשיעה ושגעון: עבריינות ואי רציונאליות בגרמניה 1900-1949                                                 
כינוס במרכז קובנר מינרווה להיסטוריה גרמנית בירושלים 27-28 מאי 2007
http://koebner.huji.ac.il/conference5_2007.asp
הכינוס עוסק בנושאים אותם אנו חוקרים קרוב לעשור, השפעת השילוב בין מדע (=תורת השבחת הגזע) ורפואה (=פסיכיאטריה) בגרמניה בכלל, והפיכתם לדת המדינה תחת המשטר הנאצי בפרט. הדיון הראשון ייערך ביום ראשון 27 למאי במכון גיתה הירושלמי (רח' סוקולוב 15) בשעה 18.00, ריצ'ארד ווצל ידבר על "פסיכיאטריה וחוק פלילי בגרמניה 1890-1943", אריק אנגסטרום ידבר על "פסיכיאטריה משפטית בגרמניה הקיסרית". למחרת היום – 28 במאי – בבית מאירסדורף באוניברסיטה הר הצופים משעה 11.30 ידבר ניקולאוס וקסמן על "מחלת נפש בבתי כלא נאציים".
יונתן לוי ידבר בשעה 9.30 על "סמים ברייך השלישי" ויזכיר את החוק הנאצי הביולוגי הראשון משנת 1933: הקמת בתי דין פסיכיאטריים לבריאות נפש, אך היות ומר לוי כותב לאתר NRG  של 'מעריב' ועל פי הדברים שאמר בהופעתו בענין זה בתכנית של לונדון וקירשנבוים בערוץ 10 ניתן להניח שגם הרצאתו תתעלם מתפקיד הפסיכיאטריה.

סאס על הטבח באוניברסיטת וירג'יניה
כשכבר חשבנו שתקשורת התאגידים תחגוג לבדה את סיקור הטבח באוניברסיטת וירג'יניה טק בדרך השגורה של ליבוי הדמוניזציה של "חולי נפש" וקידום שימוש (קרי מכירה) של סמים פסיכיאטריים הגיע מאמרו של סאס מ-24 באפריל במגזין הליברטני The Freeman: Ideas on Liberty "מסוכנות אינה מחלה" כדי להשמיע דעה אחרת.
"בדברי האבל שלו על הטבח באוניברסיטת וירג'יניה אמר הנשיא בוש: "מה שאנו יודעים הוא שזהו נער מופרע ביותר...החברה שלנו תמשיך להיאבק בשאלה כיצד לטפל באנשים שבעיות בריאות הנפש שלהם הופכות אותם למסוכנים לעצמם או לזולתם".
"מופרע", "בעיות בריאות נפש", "מסוכנים לעצמם או לזולתם" – אלה הן הקלישה שאנשים משתמשים באפיינם את צ'ו סונג הואי. אלה הן הקלישה שאנו נצמדים אליהן, כאדם טובע לסירת הצלה, בכל פעם שאנו מתעמתים עם מעשי רצח והתאבדות המתרחשים קרוב אלינו. בואו ננסה להפריד עובדה מפיקציה, הסקת מסקנות לא מוטלת בספק מפרשנות המתחזה כהסבר.
צ'ו לא דיבר. כשפנו אליו הוא לא ענה. כשהתבקש לכתוב את שמו, הוא רשם סימן שאלה. בכל זאת הוא היה בקולג' היכן שהמילה המדוברת היא מטבע עובר לסוחר. אנו יודעים שלפחות אחת מהמורות שלו לא סבלה את התנהגותו של צ'ו והעיפה אותה מכיתתה ושאחרת היתה כל כך מפוחדת ממנו שהיא תכננה קוד עם העוזרת שלה: אם היא תזכיר את שמו של פרופסור מת העוזרת תדע שזהו הזמן להזעיק משטרה.
אנו גם יודעים שבשנת 2005 התנהגותו של צ'ו הביאה אותו במגע עם מערכת בריאות הנפש ושפסיכיאטר המליץ על "אשפוז כפוי" וששופט קבע שהוא מסוכן לעצמו ולאחרים ושלח אותו לבית חולים פסיכיאטרי לבדיקה. פסיכיאטרים בבי"ח אבחנו את צ'ו כחולה נפש אך לא בסכנה מיידית. השופט סרב לאשפזו ובמקום זאת הורה על טיפול מרפאתי כפוי. לאחר פעולות פסיכיאטריות קונבנציונאליות אלו החליט צ'ו לבצע רצח המוני והתאבדות.
אלו הן עובדות. אדם בעל תבונה ממוצעת יכול להסיק שצ'ו התבקש לעזוב את הקמפוס או גורש ממנו הרבה לפני שסיים אותו. מדוע הוא לא? משום שבאמריקה כיום דבר שבשגרה הוא שבאחריות האוניברסיטאות לספק שירותי בריאות נפש לסטודנטים חולי הנפש שלה. אוניברסיטאות הם מוסדות ותיקי יומין. לפני מלחמת העולם השנייה לא היה עולה בדעת איש שטיפול במחלות נפש הוא עניינן של מוסדות השכלה גבוהה. כעת איש אינו מעז לפקפק בחובה זו. כתוצאה מכך, צוות המורים והסטודנטים ראה את התנהגותו הלא נורמאלית במובהק של צ'ו מבעד לפיקציה הנדרשת-חברתית של הפסיכיאטריה.
בהתעמתנו עם התנהגות מפריעה (לא מופרעת) אנו מעדיפים הסברים כוזבים מנוסחים בשפה הפסיאודו מדעית על פני אמיתות פשוטות. אנו פונים לפסיכיאטריה, מדע הקסם המסביר התנהגות טובה ביחסו אותה לבחירה והתנהגות רעה ביחסו אותה לסיבה הפיזית שאנו מכנים "מחלת נפש".
צ'ו התכונן לרצח המוני כפי שסטודנטים אחרים מתכוננים לבחינות גמר. הוא החליט להרוג וליהרג, הוא התכוון להרוג אחרים ואת עצמו. והוא עשה כך. הוא והוא בלבד אחראי למה שעשה, למרות שאחרים יכולים, ואני מאמין שעשו כך, לתרום לסיבותיו לביצוע מעשיו הסנסציוניים.
בראש הגורמים שאולי תרמו למעשהו הסופי של צ'ו היא המערכת הפסיכיאטרית-משפטית שלנו המאחדת שני מעשים שונים באופן מהותי זה מזה - התאבדות ורצח. הריגת עצמך היא זכות חברתית בסיסית. הריגת אחרים היא עבירה פלילית בסיסית. בשילוב ובטשטוש שני מעשים כה שונים זה מזה, הפסיכיאטריה והחוק מגדירים "מסוכנות" כמחלה (פשוטו כמשמעו) ומצפים שפסיכיאטרים יאבחנו ויטפלו בה. כפי ששרשרת האירועים באוניברסיטת וירג'יניה מדגימה, ישנם דברים גרועים יותר מהתאבדות, כרצח המונים יחד עם התאבדות. אולי אנו צריכים לחשוב מחדש  על "תוכניות להתערבות למניעת התאבדות". מסוכנות איננה מחלה.
אנו פועלים כאילו שהתערבויות פסיכיאטריות הנכפות על אנשים צעירים יכולות לעזור להם. אך האם זו אמת? לא! התערבויות שכאלו הן מטביעות סטיגמה במהותן. אנו מכנים את האנשים "חולים" ואת ההתערבות הפסיכיאטרית "עזרה". הם קוראים לעצמם "קורבנות" ומתייחסים לחוויה כמשפילה ופטרנליסטית. הם צודקים. פסיכיאטרים הם סוכני שיטת בטחון המדינה המעמידים פנים שהם רופאים ו"מרפאים". כליאה "כנה" עדיפה על כפיה המתכנה "טיפול".
ברור, מסוכנות היא בעיה, אך היא אינה בעיה רפואית. זוהי בעיה אנושית – בעיה מוסרית, חוקית, כלכלית, חברתית ופוליטית – בעיה לכל אחד בתחום החברתי של האדם המסוכן.
עדיין, הרבה מומחים פסיכיאטריים טוענים שסמים פסיכיאטריים יכולים לשלוט בצורה אפקטיבית במסוכנות ולמנוע מעשי רצח והתאבדות. מומחים פסיכיאטרים רבים אחרים אפילו טוענים בבטחה שהסמים שפסיכיאטרים משתמשים בהם כדי למנוע אלימות "גורמים" להתאבדות ורצח. התוצאה הסוויפטיאנית היא שהאוניברסיטה והפסיכיאטרים צריכים לקחת אחריות לנזק לא פלילי ולא משנה באיזה דרך הפסיכיאטר פעל. אם הם כולאים כשיטת מניעה את הסטודנט "המופרע" הם נתבעים לשלם נזיקין על כליאת שווא, אם הם לא כולאים אותו והוא הורג עצמו או אחרים, הם נושאים באחריות ל"כשלון במניעת נזק".
האם טענת הבסיס הפסיכיאטריה -  ש"מחלת נפש" היא בעיה רפואית ושכפיה היא טיפול - יכולה להיות לחלוטין שגויה? או האם הנחות אלו והמוסדות שמבוססים עליהן הם כה נחוצים לחברתנו שאין אנו יכולים אפילו להרשות לעצמנו לחשוב על אפשרות זו?"

פשע שנאה
עיתון 'הארץ' מדווח היום (13.4.07) על צעד נוסף בקידום השבחת הגזע הניאו-נאצית בישראל: בדיקת די-אן-אי שתתבצע בשבוע החמישי להריון, רק בבית החולים "שיבא" בתל השומר, ומיועדת לאיתור מחלות פוטנציאליות שמהן עלול לסבול הוולד(כעת מתמקד המחקר בין השאר באפשרות לגלות האם הוולד יסבול מתסמונת דאון) וזאת כדי לספק טיפולים רפואיים מתאימים במקרים של בעיות גנטיות של ההורים. מתחת לפרזיולוגיה המדעית כביכול ברור לנו שמדובר במתן הרשאה רפואית לרצח עוברים בנימוק ש"חייהם אינם ראויים לחיות".
אבחון, ברפואה מודרנית, הופך להיות מעין "לידה": עד לפני כ-50 שנה לא ניתן היה לבדוק את העובר עד שהוא/היא נולדו. תכונותיו לא נודעו כלל ורק מרגע שילד נולד הריגתו נחשבה כ"רצח". לא ניתן היה למצוא ייחודיות ביחס לתכונות ספציפיות של הילד, כך שכל בני האדם הוכרו והתקבלו כ"גזע". ההפלה מעולם לא היתה סלקטיבית בהתאמה לתכונות ספציפיות ידועות של הילד. בשעה שהחלו באבחנה הרפואית הטרום-לידתית ההורים נכנסו יותר ויותר לבעיה מוסרית: הפלה לאחר אבחנה מסוג זה אינה אפשרית מבחינה מוסרית שהרי זה זהה להרוג אדם לידה מאחר ו"האיכות" הביולוגית של הילד היא הגורם הקובע לגבי זכותו לחיות. 
בצירוף זמנים חושפני מתפרסם דיווח זה כשבועיים לאחר שישראל חתמה על אמנת האו"ם להגנת וקידום אנשים עם מוגבלויות. עבור "אנשים עם מוגבלויות" החלטה סלקטיבית להרוג אותם בהתאם לפרוגנוזה רפואית ואבחון גנטי/ביולוגי יכולה להיחשב רק כפשע שנאה שהרי פרוגנוזת 'מוגבלות' היא סיבה מספקת להפלה.
לא תשמעו את ארגון 'בזכות-האגודה לזכויות האזרח' או כמובן את הנציבות לשוויון אנשים עם מוגבלויות במשרד המשפטים משמיעות דעתן בנושא. 
  
יד ושם ו"הקורבנות האחרים"
'יד ושם' הוקם באקלים פוליטי בו הכחשת השואה לא זכתה לתהודה בינלאומית כה גדולה והביקורת העולמית על מדינת ישראל לא התבססה על השוואה זדונית של מדיניותה למדיניות בעלת סממנים "נאציים". באקלים הפוליטי של שנת 53', מטרות המוסד, כפי שנקבעו בחוק, להנציח את הקורבנות היהודיים של השואה, לחקור את ההיסטוריה שלה ולהנחיל את לקחיה האוניברסאליים כדי שלא יישכחו, נראו כמספקות. מוזיאון 'יד ושם' מאמץ את העמדה הרשמית לפיה השואה ניתנת להבנה כתוצאה של "שנאת יהודים". אכן, בלוחות ההסברה במוזיאון 'יד ושם' ניתן למצוא התייחסות לקבוצות אחרות שנרדפו על ידי הנאצים כמו צוענים, הומוסקסואלים, 'עדי יהווה', או קורבנות הפסיכיאטריה הנאצית, אך המבקר במוזיאון המחפש הסבר מפורט המבאר את פשר רדיפתן האידיאולוגית והשמדתן של קבוצות אלו בידי המשטר הנאצי יוכל למצאו רק באתרי הנצחה ולימוד שהוקמו בידי קבוצות אלו במקומות אחרים בעולם, אך לא בתחום ישראל.
העמותה יזמה בשנת 2006 ניסיון לארגן קואליציה בין 3 קבוצות של "קורבנות אחרים" שנרדפו, נכלאו והושמדו בידי האידיאולוגיה של המשטר הנאצי: ההומוסקסואלים, קורבנות הפסיכיאטריה הגרמנית והצוענים, שמטרתה להציב לוחות הנצחה לזכרם באתר 'יד ושם'. אולם פניות חוזרות ונשנות ל'יד ושם' על מנת להבטיח את הנצחת זכרם במסגרת פעילות ההנצחה של המוסד נתקלות בסירוב גורף. בשנת 2006 פנתה העמותה ל'יד ושם' במכתב המבקש להנציח במסגרת 'יד ושם' את זכרם של קורבנות הפסיכיאטריה הנאצית ונתקלה בסירוב – סירוב שעומד בקנה אחד עם העמדה הרשמית של 'יד ושם' מאז ומעולם.  במכתב הסירוב של מנהל המוסד נטען כי "תפקידיו של יד ושם הוגדרו בחוק של הכנסת, ובהתאם אנו פועלים בתיעוד, מחקר, הנצחה וחינוך של השואה. נושא הקורבנות האחרים בא לידי ביטוי בהקשרים הרלוונטיים: במוזיאון, בעבודה החינוכית, במחקר וכו'. באשר לשלטי הנצחה, אין אנו מתקינים שלטי הנצחה בהר הזיכרון, כך שלא נוכל לאפשר התקנת השלט כפי שבקשת."
קשה לקבל עמדה זו. הנאצים פיתחו הירארכית קורבנות כמו-"מדעית", מדויקת ומוגדרת בקפדנות. כל קבוצה הופרדה והובדלה מרעותה ע"י תיוג, סימון וכליאה נפרדת, לפי הערך ה"ביולוגי-רפואי" שלה. אסור ל'יד ושם' לחקות הירארכית קורבנות זו ולהבדיל בין הקבוצות. דווקא 'יד ושם', בשם אוניברסאליות השואה והנחלת לקחיה היה צריך לדגול בשיתוף ובאיחוד כל קבוצות הקורבנות, לפחות בכל מה שנוגע להנצחתן. יתכן כי מאחורי עמדתו הרשמית של 'יד ושם' עומד אולי החשש כי הנצחת זכרם של קורבנות אחרים עלול לדלל או לעמעם את הייחודיות של השואה היהודית במיוחד לאור ניסיונות הכחשת השואה שהפכו פופולאריים בשנים האחרונות. מבחינה מתודולוגית שנאת יהודים הייתה כמובן חלק מרכזי מן האידיאולוגיה הנאצית ואולם, היא כשלעצמה אינה מסבירה את רדיפתן והשמדתן ברחבי הרייך השלישי של קבוצות רבות אחרות ושונות שדבר אינו משותף להן עם היהודים. גם זהו חשש שאיננו מבוסס. השמדת היהודים הייתה חלק מרכזי של האידיאולוגיה הנאצית ואולם היא הייתה חלק מאידיאולוגיה רחבה יותר של מדע, שכשאינו מודרך בידי זכויות אדם, משמש לרדיפת, דיכוי והשמדת החלש, "האחר". אין ספק כי תפקידו של 'יד ושם' הוא הנצחת היהודים שנרצחו בשל יהדותם ואולם הנצחה ולו סמלית של זכרם של קורבנות אחרים היא חיונית לצורך הבנת ההקשר בו נתפתחה ונתאפשרה ההשמדה ולצורך הפנמה מלאה של לקחיה האוניברסאליים של  השואה.
מחווה של הנצחת ה"אחר" ב'יד ושם' כיום תתרום להבנה עמוקה יותר של השורשים האידיאולוגיים של שנאת היהודים כמו גם לחיזוק הטענה בדבר האוניברסאליות של לקחי השואה וגם לשפר את דמותה של ישראל בעולם.


אמרו לנו מי תומך באמנת האו"ם לזכויות אנשים עם מוגבלויות ונאמר לכם מי פועל נגד זכויות האדם
יש לאשרר את אמנת האו"ם רק אם באותה עת יבוטלו לאלתר כל חוקי חולי הנפש
בסוף חודש מרץ 2007 ה"אמנה להגנה וקידום זכויות וכבוד אנשים עם מוגבלויות" שאושרה באסיפה הכללית של האו"ם ב- 13.12.2006 תיחתם בידי נציגי ממשלת ישראל בניו יורק. חתימה זו יכולה היתה לציין את תחילתו של דיון ציבורי בישראל בנוגע לאמנה זו והשלכותיה הפוליטיות, במטרה שבסופו של תהליך זה האמנה תאושרר בכנסת, -או לא- דבר שיעמוד בניגוד לתמיכה המוקדמת של הממשלה באמנה.
משום שאמנה זו עוסקת בזכויות האדם של המוגבל, חיוני הדבר לשים קץ להפרה השיטתית והכוללת של זכויות האדם בחסות החקיקה המתירה אמצעי כפיה פסיכיאטריים, אשפוז כפוי וטיפול כפוי כמו גם ההמשך השרירותי של כליאה במחלקות רפואה משפטית של בתי סוהר כעונש. אם תאושרר האמנה ובכך תהפוך לחוק בישראל מבלי שיבוטלו החוקים הייחודיים לפסיכיאטריה, היא תהפוך לניגוד של כוונתה המקורית: האמנה תהפוך להיות עוד כלי לשלילת הזכויות האזרחיות וזכויות האדם של אותם אנשים שהוכתמו בדיבה הרפואית/פסיכיאטרית כמי שהם לכאורה "חולי נפש". "אבחנות" אלו מוגדרות באמנת האו"ם במינוח "מוגבל" (סעיף 1, פסקה 2): "אנשים עם מוגבלויות יכללו אלו שיש להם לקויות ארוכות זמן פיזיות, נפשיות, אינטלקטואליות, או חושיות...".
"Persons with disabilities include those who have long-term physical, mental, intellectual or sensory impairments"
אמנת האו"ם מתייחסת בפירוש לאפליה המבוססת בחוק של אנשים עם מוגבלויות (סעיף 2, פסקה 3): "...אפליה על בסיס של מוגבלות" משמעה כל הבחנה, הדרה או הגבלה על בסיס של מוגבלות שמכוונת או יוצרת לקוי או שלילה בהכרה, הנאה או מימוש, על בסיס אי שוויון עם אחרים, של כל זכויות האדם וחירויות היסוד במישור הפוליטי, כלכלי, חברתי, תרבותי, אזרחי, או כל מישור אחר...".
“Discrimination on the basis of disability” means any distinction, exclusion or restriction on the basis of disability which has the purpose or effect of impairing or nullifying the recognition, enjoyment or exercise, on an equal basis with others, of all human rights and fundamental freedoms in the political, economic, social, cultural, civil or any other field"     
בכך אוסרת האמנה בפירוש את האפשרויות, שחוקי ישראל מתירים, לשלילת הזכויות האזרחיות וזכויות האדם באמצעות חוקים ייחודיים כש"מוגבלות" מהווה בהם קריטריון. אך זהו בדיוק המצב עם חוקי חולי הנפש: הן לחוק האשפוז הכפוי והן לחוק הכליאה ע"י רפואה משפטית יש כחלק בלתי נפרד מהם חוות דעת פסיכיאטרית שהאזרח מחויב לעבור בכפיה. שעל כן חוקים אלו חייבים להתבטל מאחר והם סותרים את אמנת האו"ם.
יתרה מכך, בסעיף 12 אמנת האו"ם מחייבת מדינה המאשררת אותה כך:
הכרה שוויונית בפני החוק
1.מדינות מאשרות שלאנשים עם מוגבלויות זכות להכרה בכל מקום כאנשים לפני החוק.
2.מדינות יכירו בכך שאנשים עם מוגבלויות ייהנו מיכולת משפטית על בסיס שווה עם אחרים בכל האספקטים של החיים.
Equal recognition before the law
1. States Parties reaffirm that persons with disabilities have the right to recognition everywhere as persons before the law.
2. States Parties shall recognize that persons with disabilities enjoy legal capacity on an equal basis with others in all aspects of life.
באופן זה יש לפעול למניעת כל צורה של כפיית אפוטרופסות והאשפוז הכפוי והטיפול הכפוי המתאפשרים כיום, ולא תהיה אפשרות להמשיך ולתאר פעולות אלו באופן ציני כ"הגנה" לפעולה ל"רווחת" האדם הנוגע בדבר.      
לו היו בישראל ארגוני זכויות אדם מלבדנו היינו פונים אליהם כדי שיפעלו ביחד אתנו לנקוט עמדה כנגד אשרור אמנת האו"ם בידי מדינת ישראל אם זו לא תממש מה שהיא מתחייבת לו: חופש הקבוע בחוק מאפליה. אפליה חוקית מופעלת בצורתה הבסיסית, היסודית והאיומה ביותר בישראל בידי החוקים המגבים את פסיכיאטרית הכפייה. במידה וארגוני מוגבלויות ישראליים ילחצו לאשרור מהיר בכנסת של אמנת האו"ם משום שהם מצפים להשפעות של אפליה חיובית מצד האמנה, הרי שאשרור ללא ביטול של פסיכיאטרית הכפייה יושג במחיר בלתי נסבל: המשך הברבריות של פסיכיאטרית הכפייה, אמצעיה דמוי העינויים ושלילת זכות ההגדרה העצמית של היחיד המוכתם בדיבה של הז'רגון הרפואי/פסיכיאטרי כמי שהוא כביכול "חולה נפש".
מצער לראות שהארגון הצפון אמריקני -SCI (Support Coalition International, ארגון גג המאחד בתוכו רשימה של ארגוני שיתוף פעולה והתנגדות לפסיכיאטריה) הצטרף לשאר תנועת המוגבלות. אמנם נכון שלכמה אנשים יש מוגבלויות אלו ואחרות המשפיעות על התנהגותם ושיקול דעתם, הרי אלו בדיוק אינם אותם אנשים המיוצגים בידי הארגונים השונים המתנגדים לפסיכיאטרית הכפייה. לאנשים אלו יש קבוצות משלהם, אם בכלל. יותר מכך, ע"י חיפוש אחר זכויות ייחודיות הם נותנים לגיטימציה לתפיסה הטוענת שיש להם זכויות שונות משאר האוכלוסייה.
אשרור אמנת האו"ם בעוד חוקי חולי הנפש ממשיכים להתקיים יהפוך אותה לקריקטורה צינית: האמנה תהפוך למכשיר נוסף של הסוואה וטיוח לאלימות הפסיכיאטריה. היא תהפוך להיות חלק מהבעיה במקום להיות פתרונה. 
קול קורא (באנגלית) של עמותה בינלאומית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית IAAPA נגד אשרור האמנה  
באופן צפוי 2 המוסדות הישראליים התומכים בנחרצות באמנה הם ארגון אנשי המקצוע (כלומר עובדות סוציאליות ועורכות דין) -העובדות רק עבור שכר- של 'האגודה לזכויות האזרח-בזכות' וכמובן 'הנציבות לשוויון זכויות של אנשים עם מוגבלויות' במשרד המשפטים. ארגון 'האגודה לזכויות האזרח-בזכות' נלחם כנגד העמותה בבג"צ (מס. 4593/03. ראו תיאור של הבג"צ שלנו בגליון 9 של 'כפיה', עמ' 10-13) -וניצח- כדי למנוע מאיתנו לייצג את עצמנו במושב של המועצה הארצית לשיקום נכים בקהילה. וזאת למרות שח"כ תמר גוז'נסקי, יוזמת החוק על פיו הוקמה המועצה, פנתה במכתב לשר הבריאות והמליצה במפורש על העמותה כמי שמתאימה לאייש מקום זה. החוק של גוז'נסקי מאפשר לשר לבחור לפי "שיקול דעתו" והשר בחר כמובן בארגון העובדות סוציאליות ועורכות דין 'האגודה לזכויות האזרח-בזכות' כי ידע שניתן לסמוך על שיתוף הפעולה שלהן בניסיון השתקת האנשים בהם מדבר החוק מלממש את זכותם לייצג עצמם שלא דרך עובדות סוציאליות ועורכות דין. 'הנציבות לשוויון זכויות של אנשים עם מוגבלויות' במשרד המשפטים לפניה הערנו על שלילת זכות של קבוצה לייצג עצמה תמכה כמובן בהחלטת השר בנימוק שזהו החוק ואין להתנגד לו.
המצב בעולם
איחוד האירופי: מסתבר שגרמניה אינה רוצה לאשרר לבדה את האמנה והיא מנסה לדחוף את חברות האיחוד לחתימה משותפת. כך שכל חברות האיחוד יאשררו את האמנה עם תיקון הסותר בדיוק את סעיף 12 שלה. בצורה זו תוסר המסכה של האמנה: מאחר ואמנה זו שנועדה לפעול כנגד האפליה המבוססת בחוק כיום כנגד מי שמוטבעת בו הדיבה הרפואית של מחלה פסיכיאטרית תיהפך להיות בעצמה כלי של אפליה המבוססת בחוק. באנגליה הועבר חוק טיפול חולי נפש חדש (ספטמבר 2007) המונע כל אפשרות מאדם לחתום על הוראות מקדימות (advance directives) בתחום הפסיכיאטרי, ראו גם כאן
ארה"ב:
לא חתמה על אישרור האמנה
נוסח אמנת האו"ם
http://untreaty.un.org/English/notpubl/IV_15_english.pdf
התפתחות: הודעה מפתיעה של ארגון wnusp. כמה חודשים לאחר ש'עמותה בינלאומית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית' (IAAPA) פרסמה הצהרה הקוראת שלא לאשרר את אמנת המוגבלויות של האו"ם כל עוד חוקי "חולי הנפש" השונים תקפים, אימץ במפתיע את עמדתנו ארגון 'רשת עולמית של משתמשים ושורדים של פסיכיאטריה' והעביר לאו"ם ב-5.9.07 מסמך זהה בתכניו. האימוץ של עמדתנו -גם אם מבלי לתת לנו קרדיט- מייצג שינוי מהותי בכיוון ארגון זה -הרשום באו"ם כ-ngo- שעד כה התמקד בשיתוף פעולה עם טיפול פסיכיאטרי. אך מה האפשרויות? ארה"ב וקנדה בוודאי שלא יחתמו כך שידידנו הצפון-אמריקנים לא יוכלו לקדם מתקפה משפטית לביטול חוקי "חולי הנפש". גם בישראל לא ניתן יהיה לקדם מטרה זו כל עוד משרד המשפטים (נציבות שוויון זכויות וכו'...) וארגוני ממסד כ'אגודה לזכויות באזרח-בזכות' תומכים רק בקידום מעמד עובדיהם (עובדות סוציאליות ועורכות דין).