161

בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בבאר-שבע		פח 001012/04
בפני:	השופטת ר. יפה כץ - אב"ד    השופטת ו. מרוז    השופט א.ואגו

המאשימה:	מדינת ישראל
	ע"י בא כוחה	עו"ד אלון אלטמן
	נ ג ד
הנאשם:	טלה יוסף ת.ז. 015561376
	ע"י בא כוחו	עו"ד שלמה בנג'ו

הכרעת דין

א.     כתב  האישום

1.      בתאריך 1.9.04 נחנקה למוות הגב' סיגל טלה (להלן: "המנוחה"). גופתה נמצאה בדירתה, שרועה על רצפת חדר השינה שלה. הגופה וסביבתה היו מגואלות בדם.

         בפרוזדור הדירה, שרוע על הרצפה, נמצא הנאשם, בעלה בנפרד של המנוחה, מתבוסס בדמו ועל גופו, חתכים ופצעים, שמקורם בדקירות סכין. הנאשם היה במצב קשה, קריטי והובהל לבית החולים, שם קיבל טיפול רפואי. 

2.      כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"). בנוסף, מיוחסת לנאשם עבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186 (א) לחוק.

3.      על פי העובדות המתוארות בכתב האישום, בני הזוג חיו בנפרד והיו מצויים בהליכים משפטיים.

         עובר ליום 1.9.04 הוטל עיקול על משכורתו של הנאשם, המשמש כנהג מונית וזאת, על יסוד בקשת המנוחה, אשר טענה כי הנאשם אינו עומד בתשלום המזונות, לה ולילדיה. כתוצאה, פוטר הנאשם מעבודתו. הדבר עורר את זעמו. הנאשם פנה לבית המשפט בבקשה לביטול העיקול וביום 1.9.04 ביקש לברר במזכירות בית המשפט מה עלה בגורל בקשתו. עד לשעות הצהרים, לא נענה.

4.      בשעה 13:00 או בסמוך לה, פנה הנאשם ביחד עם בנו ע' בן ה- 5, לבית המנוחה. בדרכו, רכש בחנות "כלבו" סכין. סמוך לאחר הגיעו לדירת המנוחה (להלן: "הדירה"), התגלע ויכוח בינו לבין המנוחה, אשר בעקבותיו, הורה הנאשם לבתו, ש' בת ה- 11 לקחת את אחיה, ע' וללכת לבית אמו, סבתם של הילדים, המתגוררת בסמוך. זו סירבה, אולם הנאשם הורה לה לעשות כן ולאחר צאת הילדים מהדירה, הוא נעל את דלת הכניסה. 

         הנאשם חנק את המנוחה למוות. במהלך האירוע, בשלב שאינו ידוע לתביעה, הנאשם דקר עצמו בסכין שרכש.

         אלו העובדות המתוארות בכתב האישום.

5.      נקדים ונאמר, כי אין חולק על כך שהמנוחה נחנקה למוות בידי הנאשם.

         המחלוקת סבה על הנסיבות שהובילו את הנאשם לביצוע מעשה ההמתה.

         הנאשם טוען, כי המנוחה תקפה אותו באמצעות הסכין והוא התגונן מפניה ובתוך כך, גרם שלא במזיד, למותה.

         למצער, טוען הנאשם, כי מותה של המנוחה נגרם שלא מתוך כוונת תחילה ולפיכך, אין להרשיעו בעבירה של רצח, אלא בעבירה שעניינה הריגה.

6.      התביעה טוענת כי הנסיבות שהוכחו, מלמדות על כך שהנאשם תכנן את מעשה ההמתה, הכין את הנדרש לשם ביצועו ומעשיו מצביעים על כוונתו לגרום למותה של המנוחה. לטענתה, בד בבד עם מעשה ההמתה, ביקש הנאשם לשים קץ לחייו, באמצעות דקירות שדקר את עצמו, ברם הדבר לא עלה בידו.

ב.     רקע

1.      הנאשם והמנוחה היו נשואים זה לזו. לבני הזוג שלושה ילדים, ר', אשר במועד הרלבנטי היה כבן 17,  ש' בת 11.5 וע' בן 5.

         שנתיים קודם ליום האירוע, עזב הנאשם את ביתם המשותף, על רקע יחסים קשים ועכורים בין בני הזוג, אשר ניהלו הליכי גירושין, בבית הדין הרבני.

2.      הנאשם התגורר עם חברתו, הגב' תמי קבדה (ע"ת 8) ועבד כנהג מונית בשכר. משכורתו שולמה על ידי בעל המונית.

3.      בתאריך 27.8.04 התחוור לנאשם, כי הוטל עיקול על משכורתו, לבקשת המנוחה, על יסוד טענתה, כי לא שילם את מזונותיה. מעסיקו הודיעו, כי בשל הטלת העיקול וכל עוד יעמוד בתוקפו –  עבודתו תופסק בשל החשש שמא יוטל עיקול אף על המונית שבבעלותו.

4.      מיד עם היוודע לו דבר הטלת העיקול, הגיש הנאשם בקשה לביטולו, לראש ההוצל"פ, בבית המשפט השלום בקריית גת, בגדרה טען, כי אין יסוד לטענות המנוחה וכי הוא משלם את דמי המזונות כסדרם, למוסד לביטוח לאומי. הנאשם קיווה, כי עם ביטול צו העיקול –  מעסיקו יבטל את רוע הגזירה והוא ישוב לעבודתו.

         נאמר לו, כי עליו להמתין למתן החלטה, עד ליום ה – 1.9.04 – מועד סיום פגרת בית המשפט.

5.      בתאריך 1.9.04 הגיע הנאשם לבית המשפט. נמסר לו, כי טרם ניתנה החלטה בבקשה שהגיש וכי עליו להמתין. הנאשם דחק במזכירות בית המשפט לפעול לזירוז מתן ההחלטה, נוכח דחיפות העניין. נאמר לו לשוב בשעות הצהרים.

         הוא המתין למתן ההחלטה זמן רב ומשזו בוששה, הוא עזב את בית המשפט בידיים ריקות. בדרכו לביתו, נודע לו מפי אחיינו, טלפונית, כי הגיעה בדואר הודעת עיקול נוספת, אף היא לבקשת המנוחה, על כספים המצויים בחסכונות הרשומים על שם ילדיו.

6.      הנאשם שם פעמיו לבית אמו, המתגוררת בסמוך למנוחה,שם פגש בבנו ע' והציע לו ללכת לבית המנוחה, לדבריו, כדי לנסות וליישר עמה את ההדורים, בדרכי נועם. בדרכו, רכש הנאשם סכין בחנות "כלבו לכלה", פרק אותו מאריזתו והניחו בשקית מסמכי בי-דין שאחז. הוא המשיך, ביחד עם ע', לבית המנוחה. כאשר עלו לדירתה, נקישותיהם בדלת לא נענו והם שבו על עקבותיהם, או אז, שמעו את קולה, קוראת לע'. הם שבו לדירה.

7.     סמוך לאחר הגיעם, הגיעה לדירה ש', בתם של בני הזוג. הילדים נדרשו לעזוב את הדירה לבית סבתם. משיצאו – דלת הדירה ננעלה ובני הזוג נותרו בה לבדם.

על אשר אירע בדירה, ממועד צאתם של הילדים ועד אשר בני הזוג נמצאו בה - זו ללא רוח חיים וזה פצוע אנוש – ניתן ללמוד מהנסיבות ומהממצאים שנאספו, שכן איש לא היה עד להתרחשות האירועים.

ג.     המסגרת הנורמטיבית

1.      סעיף 300 לחוק העונשין, שעניינו רצח בכוונת תחילה קובע:

"(א)העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו - מאסר עולם ועונש זה בלבד:

          (1)  ...

          (2)  גורם בכוונה תחילה למותו של אדם

                                            (3)  ...

          (4)  ..."

סעיף 301(א) לחוק העונשין קובע:

"לענין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו".

שלושה יסודות  נדרשים להוכחת העבירה שעניינה רצח בכוונה תחילה; החלטה להמית, הכנה והיעדר קינטור. בהתקיימם – מתגבשת העבירה.

2.       רצח בכוונה תחילה – יסודות העבירה

2.1   ההחלטה להמית

ההחלטה להמית - היא היסוד הנפשי המבטא את ה"כוונה" שעיקרה -  צפיית ההתרחשות והתוצאה הקטלנית שבסופה, תוך רצון להתגשמותה.

כאשר ניתן לצפות את התוצאה הנובעת מהתנהגותו של אדם, הן באופן אובייקטיבי והן באופן סובייקטיבי - ניתן להסיק לגביו, כי התכוון לה בהיותה תוצאה טבעית הנובעת מהתנהגותו (ראה ע"פ 1354/03 -  חוג'ה דקר נ' מדינת ישראל פ"ד נח (2) 83, עמ' 94- 95 (להלן: "פס"ד חוג'ה" וע"פ 2316/98 יריב סוויסה נ' מדינת ישראל, תק-על 2001 (3), 1303).

2.2   ההכנה

יסוד ההכנה, שבסעיף 301 לחוק העונשין, הוא יסוד פיזי טהור, ולשם קיומו, על התביעה להוכיח, כי למעשה ההמתה קדמה הכנה, בין הכנה פיזית ובין הכנת אמצעי המיועד לביצוע מעשה ההמתה.

ההחלטה להמית ומעשה ההכנה יכול ויהיו שלובים זו בזה באופן שהביטוי להם ייעשה בו זמנית ובמשולב. במקרה כזה, השניים יתמזגו יחדיו במעשה ההמתה, עד אשר לא ניתן להבחין במעבר משלב אחד לשני. (ראה  ע"פ 759/97 אלכסנדר אליאבייב נ' מדינת ישראל, פד"י נה(3) 459, בעמ'  467, 469 – 470 להלן: "פס"ד אליאבייב").

מצב כזה מתרחש, לא אחת, בעבירות המתה באמצעות חניקה בידיים, בהן שלושת יסודות העבירה - ההחלטה להמית, ההכנה ומעשה ההמתה - שלובים זה בזה.

מעשה החניקה – משלב בחובו את ההכנה, הבאה לביטוי במעשה הפיזי, של לפיתת צווארו של הקרבן, אשר במהותו – זהה לשליפת כלי קטלני, חם או קר. (ראה ע"פ 663/78, 655 אלכסנדר שמידמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י לד(1), 63 בעמ' 72 -73).

2.3     העדר קינטור

          להוכחת הכוונה העומדת ביסוד עבירת הרצח, על התביעה להוכיח העדר קנטור, קרי, כי מעשה ההמתה לא היה פרי של אובדן שליטה עצמית עקב התגרות. ההלכה הפסוקה קבעה, כי העדר קנטור נבחן על-ידי שני יסודות מצטברים: היסוד הסובייקטיבי והיסוד האובייקטיבי.

          היסוד הסובייקטיבי - בוחן התנהגותו של אדם ספציפי, על רקע נסיבותיו האישיות, באם ההתגרות הנטענת, גרמה לו לאיבוד שליטה עצמית, באופן שאיבד את יכולתו לחשוב ולהבין את  ההשלכות הנובעות ממעשהו, ובדרך זו, ביצע את המעשה האסור.

          היסוד האובייקטיבי בוחן את התנהגותו של האדם הספציפי אל מול האדם מן הישוב – האם אף הוא היה נוהג כפי שנהג האדם הספציפי במקרה הנתון (ראה פס"ד חוג'ה וכן פס"ד אליאבייב בעמ' 471-472).

2.4     חזקת הכוונה

"חזקת הכוונה" נולדה, על רקע העדרם של כלים, באמצעותם ניתן לבחון צפונות ליבו של האדם ולעמוד על הכוונה המתגבשת בלבו, לביצוע מעשה ההמתה.

הכוונה נלמדת מהנסיבות האובייקטיביות המלוות את מעשה ההמתה, אשר יש בהן כדי ללמד על הלך רוחו של המבצע, ככלי ראייתי. "חזקת הכוונה" -  היא חזקה שבעובדה, בגדרה ניתן להניח שהמבצע התכוון לתוצאות הצומחות באופן טבעי ובהסתברות גבוהה ממעשהו. זוהי הנחה עובדתית- ראייתית, הנלמדת מניסיון החיים והשכל הישר ואשר נועדה להוכיח קיומה של החלטה סובייקטיבית – שעניינה הכוונה להמית (ראה פס"ד חוג'ה וכן ע"פ 299/81 טטרואשוילי נ' מדינת ישראל, פד"י לו (1) 141, בעמ' 149.)

          הנחה זו, בדבר כוונת העושה להביא למות הקורבן, ניתנת לסתירה, ברם אם לא הופרכה בראיות סותרות – היא מתגבשת לכלל כוונה מוכחת.

2.5    גרימת מוות בחניקה

         ההלכה הפסוקה הניחה את "חזקת הכוונה" ביחס לפעולת החניקה, לפיה, חזקה על אדם החוסם את דרכי הנשימה של אחר, כי ידוע לו שפעולה זו עלולה לקטול את חייו של האחר.

         לפיכך, על המבצע פעולת חניקה, רובץ הנטל להציג ראיות להפרכת החזקה. (תפ"ח (ירושלים) 5032/02 מ"י נ. אמג'ד חמדאן תק-מח 2004 (3) 6354 בעמ' 6378).

הנחת המוצא העומדת ביסוד "חזקת הכוונה", ככל שזו מתייחסת לגרימת מוות באמצעות חנק, נסמכת על ניסיון החיים ולפיו, המבצע פעולת חניקה, חייב להשקיע כוח רב בחסימת דרכי הנשימה של קורבנו, על דרך לפיתת צווארו בחזקה ולאורך זמן.

הכוח והזמן הנדרשים לביצוע פעולת החנק, המובילה למותו של אדם, מקימים את החזקה המשפטית, לפיה גמלה בלב המבצע ההחלטה לגרום למות קורבנו, אלא אם הוכח אחרת.

לעניין זה, ראה פס"ד חוג'ה:

"לפיתת המערער את צווארו של המנוח וחניקתו עד שנפחה רוחו, שולבה בהחלטתו להמית את המנוח, וטיבו של המעשה באמצעות חניקה בידיים מעיד גם על קיומה של הכנה כנדרש לצורך קיומה של כוונה תחילה. יצירת התשניק בעקבות לחץ מתמשך על צוואר המנוח באמצעות הידיים כורכת עמה גם מעשה הכנה להמתה בדומה לנטילת כלי משחית, אלא שכאן מהוות כפות הידיים תחליף לכלי הזה. מעשהו של המערער משלב, איפוא, את יסוד ההכנה ביסוד ההתנהגותי של מעשה ההמתה עצמו מעצם ביצועה של פעולה מתמשכת בעלת עצמה גדולה שמאפייניה אלה שקולים כמעשה הכנה. במובן זה, עיתוייה של ההכנה, המהווה פעולה פיזית טהורה, מהווה חלק ממערכת פעולות הקטילה עצמן והוא משקף במהותו תהליך פנימי של הכנה עצמית מבחינה "שכלית, רגשית ותכליתית" לקראת מימוש המזימה הקטלנית (ראה  בפרשת אליאבייב האמורה לעיל, בעמ' 470). ומכאן, יוצא אפוא כי יסודות ההכנה וההחלטה להמית, במקרה דנן, מתקיימים."

ד.      טענות  התביעה

1.       בהעדר עדות חיה, לאירועים שהובילו למותה של המנוחה ולפציעתו של הנאשם – סומכת התביעה את ראיותיה על הנסיבות והעובדות אשר הוכחו, המובילות, כך לטענתה,  למסקנה המרשיעה, בבחינת מסקנה אחת ויחידה, לפיה יש להרשיע את הנאשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה.

התביעה טוענת, כי יסודות העבירה של רצח בכוונת תחילה הוכחו במלואם; הנאשם רקם תוכנית לשים קץ לחיי המנוחה, הכין את הנדרש להגשמת תוכניתו ובחניקתה למוות, השלים את  התוכנית,לשמה הגיע לדירתה.

עוד הוכח, לטענת המאשימה, כי לא הייתה התגרות מטעמה של המנוחה, אשר גרמה לנאשם לאיבוד שליטה. לפיכך, הוכח היסוד של העדר קנטור.

2.       באשר לפצעים האנושים שנמצאו בגופו של הנאשם – התביעה טוענת כי הנאשם ביקש לשים קץ לחייו, בשל המצוקה הנפשית הקשה בה היה שרוי. אין נפקא מינא, כך לטענת התביעה, אם ניסיון ההתאבדות בוצע טרם חניקתה של המנוחה או מיד לאחריו.

פעולת החניקה לרבות פעולות ההכנה שקדמו לה – מהוות ראיה על קיומה של כוונה שעמדה ביסוד מעשי הנאשם - לגרום למותה של המנוחה. 

3.       התביעה טוענת, כי השקרים שהתגלו בדברי הנאשם, הסתירות והפרכות שבגרסותיו –  תומכים ומחזקים את ראיותיה.

         בנסיבות אלו, "חזקת הכוונה" הונחה כדבעי בפני בית המשפט והנאשם לא השכיל לסתור אותה או להפריכה – כך טענות התביעה, אשר יפורטו להלן.

4.       פעולות ההכנה

         התביעה טוענת, כי מצבו הנואש של הנאשם, על רקע יחסיו העכורים עם המנוחה ובמיוחד, בשל העיקול שהטילה על משכורתו, בעקבותיו הוא פוטר מעבודתו – הובילו אותו להחלטה לקטול את חייה, שהרי בעטייה הגיע למבוך, ממנו לא מצא מוצא. במצב דברים זה, הוא ביקש לסיים אף את חייו.

         לביצוע המזימה שרקם, ביצע הנאשם את פעולות ההכנה הבאות:

§ § ביקור המנוחה בדירתה - הנאשם יזם את הפגישה עם המנוחה, בדירתה, ביום האירוע, כאשר נטל את בנו ע' והלך עמו לדירה.

גרסתו לפיה, המנוחה הזמינה אותו לדירתה, בין לבדה ובין באמצעות בנו, ע' – מופרכת באמצעות עדותו של הבן, לפיה, הנאשם יזם את הביקור.

§ § קניית הסכין – הגם שמות המנוחה נגרם כתוצאה מחנק – התביעה טוענת, כי יש ברכישת הסכין, כדי ללמד על כוונת הנאשם לגרום למותה של המנוחה. התנהגותו במהלך חקירתו תומכת במסקנה זו; הנאשם בחר להסתיר מחוקריו את דבר רכישת הסכין והגדיל לעשות, כאשר הכחיש את רכישתה, אף כאשר נשאל על כך מפורשות. הוא חזר בו והודה ברכישה של הסכין, כאשר התחוור לו, בשלב מאוחר של החקירה במשטרה (בתאריך 9.9.04), כי בנו ע', סיפר על כך.

§ § סילוק הילדים מהבית – מעדויותיהם של הילדים ע' וש' עולה, כי כאשר הויכוח בין הנאשם לבין המנוחה התלהט, הוא הורה לילדים ללכת לבית סבתם. הילדים הטעימו, כי סירבו ובקשו להישאר בדירה, אולם הנאשם דחק בבתו ש' לקחת את אחיה לבית הסבתא וכפה עליה לעשות כן, בניגוד לרצונה.

§ § נעילת דלת הכניסה – אין חולק כי עם צאת הילדים מהדירה, דלת הכניסה ננעלה. ש' העידה, כי הנאשם הוא זה אשר ליווה אותה ואת אחיה לפתח הדירה וכאשר יצאו, היא שמעה את מנעול הדלת סב על צירו, ללמדך, כי הנאשם בעודו עומד מעברה השני של הדלת - נעל אותה.

§ § הגפת התריסים – ש' העידה, כי התריסים היו פתוחים עובר לצאתה מהדירה. העד שמואל טלה, אשר הגיע לדירה וגילה את בני הזוג שרועים בה – זו ללא רוח חיים וזה, פצוע קשה - העיד כי חדר השינה היה חשוך. מכאן, ניתן ללמוד שהנאשם הגיף את התריסים, או סגר את החלונות, לשם ביצוע מזימתו, לבל תתגלה לעיני כל. 

§ § פעולת החניקה – כשלעצמה משלבת בחובה, כאמור, את ההכנה, הבאה לביטוי במעשה הפיזי.

ה.      טענות ההגנה

1.       הנאשם הודה כי פעולת החניקה שביצע במנוחה, גרמה למותה.

לטענתו, המנוחה תקפה אותו באמצעות הסכין, שהוא עצמו רכש והביא ופצעה אותו פצעים אנושים. כדי לגונן על עצמו מפניה, הוא נאלץ להיאבק בה ובתוך כך, חנק אותה. לטענתו, הוא לא התכוון לגרום למותה של המנוחה.

לחילופין, הנאשם טוען, כי התנהגותה האלימה של המנוחה, אשר במהלך שהייתו בדירה, תקפה אותו בשתי הזדמנויות שונות, באמצעות הסכין ופצעה אותו –  הייתה התגרות המגיעה לכדי קנטור, השומט את יסוד הכוונה, הנדרש להוכחת קיומה של עבירת הרצח המיוחסת לו.

2.       הנאשם טוען כי, המנוחה נודעה באלימותה וכי אמרה לאחותו (ע"ה רחל ליגיישל), ימים ספורים טרם מותה, כי "רק המוות יפריד ביניהם".

הממצאים שנמצאו בזירה, ובעיקר, כתמי הדם בחדרה של המנוחה, לרבות בגדיה הספוגים בדם, תומכים בגרסתו, לפיה, בינו לבין המנוחה ניטש מאבק, אשר במהלכו, הוא נאלץ להפעיל כוח, כדי להתגונן מפניה ובתוך כך, נגרם מותה.

שטף דם שנמצא בשפתה של המנוחה, תומך לטענתו, בגרסה זו. בחדרה של המנוחה נמצאו חפצים שהושלכו לרצפה, המלמדים אף הם על קיומו של מאבק.

3. 3. הנאשם טוען, כי פציעתו הקשה שיבשה את שיקול דעתו וגרמה לכך, שהוא איבד את השליטה העצמית ולא חשב על תוצאות מעשיו, כמו גם, לא הבין כי מעשהו עלול לגרום למותה של המנוחה, כפי שאירע. מהטעם הזה, הוא אף לא הזעיק משטרה או עזרה.

4.       הנאשם שולל בנחישות את טענת התביעה, לפיה ביקש לשים קץ לחייו באמצעות הסכין. לטענתו, סימני הדם הפזורים בדירה, המלמדים על כך ששוטט בדירה, פצוע וזב דם, מעידים על רצונו לחיות, שאם לא כן, היה נותר לעמוד במקום אחד, מתבוסס בדמו וממתין למותו.

         זאת ועוד; על פי חוות דעתו של מר פלג,  מומחה מטעם הנאשם – הממצאים בזירה אינם מתאימים להתנהגותו של מתאבד, המאופיינת בעבודה "נקייה". במקרה דנן,  הדירה היתה מגואלת בדם.

5.       הנאשם טוען, כי הגיע לדירה על פי הזמנתה של המנוחה וכי לא בא ביוזמתו. בהגיעו, המנוחה הציעה לו שתייה והוא עישן סיגריות (בדלי הסיגריות מצויים על השולחן בפינת האוכל ונראים בתמונות), ללמדך על האווירה הנינוחה ששררה. לטענתו, לו גמלה בלבו ההחלטה להורגה, היה עושה כן מיד ולא היה נוטל עמו את בנו לדירה.

6.       הנאשם מוסיף, כי אין לייחס משקל רב לשתיקתו, בתחילת החקירה, שכן זו נגרמה בשל מצבו הרפואי הקשה.

באשר לכבישת העדות, בדבר רכישת הסכין  – הנאשם טוען כי נמנע מחשיפת העובדה, בשל החשש, כי הדבר יכתים את שמו ויעורר נגדו חשדות שווא.

לטענתו, העובדה שלא עשה שימוש בסכין, מלמדת על תום ליבו ותומכת בגרסתו, כי הסכין נרכש לשימוש ביתי.

7.       הנאשם טוען, כי המנוחה היתה זו אשר הורתה לילדיו לעזוב את הדירה לבית סבתם והיא אף זו שנעלה את הדלת בצאתם. הוא שולל את גרסת ילדיו, לעניין זה וטוען כי אין לייחס לדבריהם משקל, הואיל והם שוחחו זה עם זו, טרם גביית ההודעות, בעת שנפגשו עם פסיכולוג, ערב חקירתם.

8.       בהתייחסו לטענות התביעה, בדבר השקרים המיוחסים לו, טוען הנאשם, כי אף אם  אלו פני הדברים – כי אז, אין בשקריו הנטענים, משום ראיה להוכחת  העבירה המיוחסת לו, בוודאי שאין בהם כדי לפטור את התביעה מהבאת ראיות, להוכחת העבירה.

9.       הנאשם טוען כי נגרם נזק ראייתי רב, בשל מחדלי התביעה הבאים:

§ § לא נעשתה בדיקת פרו פרינט למנוחה –  אשר יכולה היתה לשלול את הטענה בדבר החזקת הסכין על ידה.

§ § הנאשם לא נבדק על ידי פתולוג מיד לאחר פציעתו.

§ § גופת המנוחה הוזזה ממקומה והזירה זוהמה.

הנאשם טוען כי הוכחה טענתו, לפיה התגונן מפני המנוחה ולפיכך, יש לזכותו מהעבירה של רצח בכוונה תחילה. לחילופין, הוא טוען כי אין להרשיעו, אלא בעבירה של הריגה.

ו.       ד י ו ן

1.       ראיות נסיבתיות

         התביעה הציגה שלל ראיות נסיבתיות, הנלמדות מהעובדות שהוכחו ומהממצאים שנמצאו בזירת העבירה.

         כאשר בראיות נסיבתיות עסקינן, הנטל המוטל על התביעה, להוכחת העבירה של רצח בכוונת תחילה – כבד מאוד.  שומה עליה לשכנע את בית המשפט, בדרך האלימינציה, כי יש במצבור הראיות הנסיבתיות, כדי להוביל למסקנה אחת ויחידה, אשר אין בלתה – לפיה הנאשם גרם למותה של המנוחה, מתוך כוונה לעשות כן, לאחר שהכין עצמו לקראת המעשה ומבלי שהיה קנטור מצד המנוחה.

         הגם שלא כל ראיה בפני עצמה, חייבת הוכחה מעל ספק סביר – על כל אחת מהראיות להוסיף נדבך בבניית היסודות המקימים את העבירה. יש להוכיח, כי  מארג הפרטים והעובדות מצטרף לתמונה אחת, ברורה ובהירה, השוללת כל אפשרות אחרת – אלא זו המלמדת על כך שהנאשם ביצע את מעשה הרצח.

         (ראה ע"פ 470/85 גיל בן גל ואח' נ. מ"י פ"ד מג (3) 133).

2.       יחסי בני הזוג

בחינת יחסי בני הזוג עשויה לשפוך אור על הרקע שעמד ביסוד מעשה ההמתה המיוחס לנאשם, אשר אפשר והיה המניע לביצועו.

הנאשם צייר תמונה קשה וקודרת, של יחסיו עם המנוחה. את המנוחה תיאר כאישה אלימה, אשת ריב ומדון, אשר הילכה עליו אימים, לאורך שנים.

בתום שנות סבל רבות ועל רקע האלימות הקשה ששררה בבית, הוא נאלץ לעזבו, כשנתיים טרם ביצוע המעשה.

ראה דבריו בחקירתו ת/10א' עמ' 10:

"אני סבלתי בבית (לא נשמע). רציתי ללכת ממנה והיא לא רוצה. אני שנתיים נודד, לא בבית".

בהודעה נוספת, ת/13 עמ' 11מציין הנאשם:

"סיגל מאוד אלימה. היו הרמות ידיים ולא סתם עזבתי את הבית. כשעזבתי את הבית היא גם הראתה לי סכין, הייתה לה שנאה כלפי ורציתי לראות אותה כמה היא שונאת אותי".

המנוחה מנעה ממנו לפגוש את ילדיו, אסרה עליו להגיע לדירה ונקטה נגדו הליכים משפטיים, הליכי סרק, כך לדבריו, אשר נועדו להתישו. העיקול על משכורתו, הוטל על יסוד שקרים שטפלה עליו, לפיהם, לכאורה, לא עמד בתשלומי המזונות ולא כן הוא.

הנאשם ביקש להתגרש מהמנוחה, ברם זו סירבה לכך בתוקף.

אחותו של הנאשם, בהודעתה נ/4, תיארה את המנוחה, כאישה אשר אהבתה לנאשם היתה אובססיבית והיא סירבה בנחישות להתגרש ממנו עד "שהמוות יפריד בינינו".

מעדויותיהם של הילדים, ש' וע' עולה, כי הם היו מעורים היטב ביחסי הוריהם, חרף גילם הצעיר.

הם תיארו את הוויכוחים שבין ההורים והיו מודעים אף להליכים המשפטיים התלויים ביניהם. ע', בן ה- 5 הגדיל לעשות, כאשר ציין בחקירתו, כי הבין שאביו מבקש לפגוש את אמו בשל חוב כספי שהוא חב לה.

ראה דבריו בת/6ב', עמ' 7:

"... כי הביאו לו מכתב שהוא לא משלם והוא... משלם והביאו לו מכתב שהוא לא משלם לה".

הוא אף הוסיף, כי הנאשם "החביא" את הסכין שרכש בתוך השקית, "שאמא לא תדע" (ת/6(ב) עמ' 8).

ש' גם כן הפגינה ידע רב ביחסי הוריה. ראה דבריה, בת/5(ב) עמ' 8:

"כי כל יום היא (המנוחה- ו.מ) מספרת לנו שהם מתווכחים".

הנאשם הטעים, כי במהלך החודש ומחצה שקדמו למות המנוחה, יחסיו עם המנוחה החריפו, עד כדי "עיוות". ראה דבריו, עמ' 97 לפר':

"אני יודע שכשהיא כועסת אני הולך לכיוון אחר. פה היה קשר מעוות במשך חודש וחצי ולצערי הסתיים ככה".

התמונה המתגבשת מהתיאורים הללו, מלמדת על יחסים קשים, סוערים, חדורי מתח, כעס ותסכול, ששררו בין הנאשם לבין המנוחה, עובר ליום האירוע.

3.       מצבו הנפשי של הנאשם

3.1     העיקול שהמנוחה הטילה על משכורתו של הנאשם, בתואנת שווא, כך לדבריו, הוביל לפיטוריו מעבודתו. הוא זעם על כך. חמתו בערה. הוא חש פגוע, מתוסכל, חסר אונים. העידה על כך חברתו לחיים, הגב' קבדה. גם אחיו, שמואל טלה ציין כי היה "מבואס".

בקשתו לביטול העיקול נותרה בלא מענה, בשל פגרת הקיץ. פקידות בית המשפט העידו (הודעותיהן הוגשו) כי ביום האירוע, הנאשם היה "לחוץ" וקצר רוח. הוא דחק בהן לקבל מענה לבקשתו, הטעים את הדחיפות שבה והמתין שעות ארוכות בבית המשפט, עד אשר עזב בידיים ריקות.

את תחושותיו, עובר לאירוע, תיאר בעמ' 70, 71 לפר':

"אני בכיתי גם בבית עם הילדים שלי... בכיתי על המזל שלי, את האמת אני לא חייב. בכיתי שבאו לי דברים בהפתעות. אני צריך לשלם את זה. נכון שהסתובבתי עם המסמכים חודש...ההפתעה היתה שהמעביד אמר לי שאני צריך להפסיק לעבוד."

3.2     אחותו של הנאשם, תיארה את המצוקה בה היה מצוי, עובר לאירועים המתוארים, בנ/4 עמ' 1:

"הוא הגיע למצב של ייאוש ולא היה לו כסף לקנות אפילו סיגריות וקנינו לו סיגריות והוא עשה גם תאונה עם המונית ונאלץ לשלם לבעל המונית על הנזקים, בקיצור הצטבר לו איזשהו חוב... הוא טען שאף אחד לא רוצה לשמוע אותו. (הדגשה לא במקור – ו.מ.) ביום שישי שלפני המקרה... הוא התקשר אלי לטלפון בוכה וסיפר לי שסילקו אותו מהעבודה כנהג מונית עד שיסדר את הבעיות עם אשתו. ניסיתי להרגיע אותו והוא דיבר גם עם כל האחים שלו, הוא ביקש ממני גם לדבר עם סיגל ולבקש ממנה להסיר בינתיים את העיקול עד שיסדירו ביניהם את העניין".

3.3    בצר לו, הוא חיפש מזור אצל "קוסמים ויידעונים". הוא אישר כי פנה לעזרה לאדם ה"מבין בקבלה" (עמ' 71 לפ'). הוא אף אישר, כי נסע לכותל המערבי, לאחר שנים שלא ביקר במקום. (מפנה למוצג ת/16).

ביום האירוע, בתו, ש' ציינה, כי הבחינה במבע פניו העצבני, בעת שהיה בדירה.

3.4     הנאשם היה מצוי, אפוא, במשבר חריף ובמצוקה עמוקה, בהגיעו לדירת המנוחה; הוא תלה בה את האשם למצבו; היא זו אשר הביאה עליו את הצרות בהן היה שרוי.

         אין מדובר בכעס רגעי; שנים המנוחה ירדה לחייו, הרחיקה אותו מביתו ומילדיו והערימה עליו קשיים. עתה היא הגדישה את הסאה בכך שגרמה לפיטוריו.

הוא ביקש לבוא עמה חשבון.

אין לקבל את גרסתו, כי פניו היו לשלום, עת שהגיע לבית המנוחה. המאמצים ליישב את הסכסוך בדרכי שלום נעשו קודם לכן, על ידי אחותו, הגב' ליגשייל, אשר העידה כי שוחחה עם המנוחה, כדי ליישר עמה את ההדורים, ברם  הדבר לא צלח.

עולמו של הנאשם חרב. הוא הגיע לדירת המנוחה כדי לנקום בה על אשר עוללה לו.

4.       פעולות ההכנה

4.1     בדרכו למנוחה, רכש הנאשם סכין. בעודו בחנות, פרק את הסכין מאריזתו והניחו בשקית אטומה, ביחד עם מסמכיו.

         עם הגיעו לדירה – הורה הנאשם לילדיו לעזוב וללכת לבית סבתם. בצאתם, הוא נעל את דלת הדירה.

הנאשם כופר בחלק מהפעולות הללו, ברם,  לדבריו אין יסוד.

4.2     הפעולות המתוארות; רכישת הסכין, הגם שלא באמצעותו הרג הנאשם את המנוחה, סילוקם של הילדים מהדירה ואגב כך, נעילת דלתה, מלמדות על ההחלטה שגמלה בלב הנאשם, להמית את המנוחה. בפעולות אלו, ביקש הנאשם להכשיר את הקרקע, לקראת מימוש מזימתו.

באשר לסכין – ברי כי הנאשם רכש אותו כהכנה למעשיו, בין לשם ביצוע מעשה ההמתה ובין לצורך ניסיון ההתאבדות המיוחס לו,  שאם לא כן, לא היה פורק אותו מאריזתו, בעודו בחנות, מיד לאחר רכישתו.

הנאשם כבש את עדותו ביחס לרכישת הסכין, ביודעו, כי חשיפת העובדה תגרום להפללתו.כבישת העדות תומכת במסקנה, כי אין מדובר ברכישה תמימה,כטענתו.

4.3     הנאשם נטל עמו את בנו, כדי שישמש עבורו "כרטיס כניסה" לדירה, נוכח האיסור שחל עליו להיכנס אליה.

עם הגיעו  לדירה –  הוא ביקש להיפטר מילדיו, על דרך סילוקם מהדירה בניגוד לרצונם – לשם מימוש תוכניתו לקפד את חיי המנוחה.

5.       פעולת  החניקה

5.1     הנאשם הודה כי חנק את המנוחה למוות.

         כפי שצוין, פעולת החניקה, מעצם טיבה, מעידה הן על הכוונה להמית והן על ההכנה למימושה.  הכוח הרב הנדרש לביצוע מעשה ההמתה, באמצעות חניקה, והנחישות הנדרשת למימושה, לאורך זמן – מלמדים על הרצון המתגבש בלב המבצע להשלים את משימתו ולגרום למות קורבנו. בע"פ 759/77 גולדני נגד מ"י , פ"ד לב (3) 813 בעמ' 825 נקבע:

"העובדה שלפיתת הצוואר בחזקה גורמת לחניקתו של אדם ידועה היטב לכל בר-בי-רב, היינו, אף למי שאינו בקי במדע הפתולוגיה ולא שמע מעולם על עורק התרדמה. הווה אומר, מי שלוחץ בכוח על צווארו של אדם השכוב לפניו, מוחזק כמי שמבין היטב מה עלולה להיות התוצאה של לפיתה זו".

הנאשם גורס, כי נאלץ לחנוק את המנוחה, כדי להתגונן מפניה.

כפי שיבואר בהמשך, אין יסוד לטענה זו; בין אם המנוחה דקרה את הנאשם, כדבריו ובין אם לאו – ברי כי היה סיפק בידו להיחלץ מידיה ולצאת את ביתה, מבלי לבצע בה פעולת חניקה, או למצער, מבלי להשלימה.

על פי גרסתו, הנאשם השכיל להכריע את המנוחה פעמיים (!) במהלך המאבק  עמה; תחילה, לאחר שדקרה אותו בצווארו – הוא השכיב אותה על הרצפה ונטל מידה את הסכין ולאחר מכן, שב על מעשהו, כאשר תקפה אותו בשנית ודקרה אותו בחזהו.

         מגרסתו עולה, כי כבר לאחר שהכריע אותה לראשונה, נפתחה בפניו הדרך לצאת מהדירה, כאשר המנוחה נותרה שרועה על הרצפה, ברם הנאשם ביכר להישאר. משתקפה אותו בשנית, כך לדבריו, הוא שב והפיל אותה, ללמדך, כי פעם נוספת יכול היה להימלט מפניה, ברם, הוא המשיך ללפות את צווארה וללחוץ עליו, עד אשר נפחה את נשמתה.

במעשה זה, השלים הנאשם את התוכנית אשר רקם, להביא למותה של המנוחה.

5.2.    במהלך החקירות במשטרה, השתמש הנאשם בביטויים, המלמדים על מודעותו לתוצאה הקטלנית של מעשיו. כך, גרס כי "היצר הרע" נכנס בו, כי "הלך עד הסוף" וכי הוא יודע  שהוא עומד "לשבת" על רצח.

התבטאויות אלו מלמדות על הלך הרוח שליווה את מעשיו. אין זו התבטאות המתאימה לאדם, אשר בפזיזות ובחוסר דעת גרם למותו של אחר.

6.       העדר קנטור

הנאשם טען כי המנוחה הפתיעה אותו, כאשר תקפה אותו באמצעות הסכין ובכך יש משום  קנטור השומט את יסוד הכוונה, הנדרש לקיומה של עבירת הרצח.

         בהינתן העובדה, שהנאשם רכש את הסכין, הביאה לבית המנוחה והניחה על שולחנה – כך לפי אחת מתוך שלל גרסותיו – קשה להלום כי הופתע ממעשיה. יתירה מזו, באחת מגרסותיו, הוא טען, כי הניח את הסכין במגירה בחדרה של המנוחה, כדי לבחון את תגובתה, עד כמה היא שונאת אותו ואם אכן כך – גרסה התמוהה כשלעצמה – אין לקבל את טענתו, כי הופתע מדקירת הסכין, שהרי הוא ציפה לה... כך לכאורה.

         אף אם ניטש מאבק בין בני הזוג וכלל לא ברור אם אכן כך – הנאשם ציפה לו והתכונן לקראתו ולפיכך, טענת הקנטור לא תעמוד לו.

7.       הנסיבות שהוכחו – פעולות ההכנה טרם ביצוע המעשה, ופעולת ההמתה באמצעות החניקה – מגבשות כלפי הנאשם את "חזקת הכוונה". לפיכך, הנטל רובץ לפתחו, לסתור חזקה זו.

יש לבחון את גרסותיו של הנאשם –  באם יש בהן כדי להפריך את חזקת הכוונה או לבקוע בה בקיעים אשר יעוררו ספק בנוגע למעשה המיוחס לו.

כפי שיבואר, הסתירות והפרכות בגרסותיו רבות, מחזקות את ראיות התביעה, תחת שיפריכו אותן.

8. גרסת הנאשם

8.1     ככלל, הנאשם גורס, כי המנוחה תקפה אותו באמצעות הסכין, שהוא עצמו רכש וכי הוא נאלץ לחנוק אותה, כדי  להתגונן מפניה.

8.2     לטענתו, אין לייחס משקל להודעות שנגבו ממנו, סמוך לאחר האירוע, נוכח המצב הרפואי הקשה בו היה שרוי. 

         החוקר, יובל לחכים, העיד כי חקירתו של הנאשם, אשר התקיימה כיומיים לאחר האירוע, נערכה באישורם של רופאיו. ממהלך החקירה עולה, כי הנאשם אכן חש ברע. הוא התלונן על כאבים וביקש, מעת לעת, שיניחו לו.

         עם זאת, ניכר עליו, כי אף בשעתו הקשה, סמוך למועד הרצח – הוא היה מודע היטב לתוכן דבריו, מדד אותם בקפידה ונמנע מלהשיב לשאלות, מקום שלא היה בפיו הסבר.

אין אפוא, יסוד לטענתו, לפיה, מצבו הרפואי מנע מבעדו למסור גרסה בהירה וברורה. יתירה מזו, הסתירות והפרכות התגלו אף בגרסאות שמסר בשלב מאוחר יותר, כאשר מצבו הרפואי השתפר.

8.3.    פירוט גרסאות  הנאשם

8.3.1  גרסה ראשונה

         נמסרה בתאריך 3.9.04 – יומיים לאחר הרצח. הנאשם מסר, כי המנוחה דקרה אותו, באמצעות סכין שהביאה, בעת שהשניים היו בפינת האוכל (ת/10א' עמ' 6). בתגובה, הוא הכה אותה "חזק" בפניה.

הנאשם הטעים, כי שילם לה את מזונותיה וכיוון דבריו לכך, שלא היתה עילה להטיל עיקול על משכורתו. אמירה זו מחזקת את המסקנה, כי מצבו הרפואי לא ערפל את חושיו והוא היה מודע  היטב לרקע שעמד ביסוד הסכסוך, בינו לבין אשתו.

8.3.2   גרסה שניה

         הודעה מיום 4.9.04 (ת/11 א') – 4 ימים לאחר הרצח.

         הנאשם תיאר כיצד הילדים יצאו מהדירה לבית הסבתא, ביוזמתם, כך לדבריו. הוא הוסיף, כי המנוחה כעסה עליו, אך לא ציין מדוע. לדבריו, הוא נדקר ע"י המנוחה, בעת שהיה בחדרה ובתגובה – הוא הפיל אותה. לשאלה, כיצד מתה, השיב כי איננו יודע וכנראה "המזל שלה התמזל". (שם, עמ' 11). לשאלה אם חנק אותה, השיב "לא, חס וחלילה" (עמ' 29).

לאחר מכן, התרצה ואישר כי חנק אותה, הגם שלא התכוון להרגה. הוא ציין, כי תחילה הפיל אותה, לאחר מכן, חנק אותה ולבסוף הוציא מידה את הסכין והניחה על השולחן בפינת האוכל, או אז, פנה למקלחת, לנשום אוויר, בהיותו פצוע.

כאשר יצא מהמקלחת, הופתע מהמנוחה אשר התנפלה עליו בשנית ודקרה אותו בחזהו. בשלב זה, הוא "הרביץ לה חזק" ו"חנק אותה חזק"  בציינו: "הלכתי עד הסוף"  (ראה דבריו בעמ' 36). לדבריו, המנוחה איבדה את הכרתה. הנאשם אישר כי שב והניח את הסכין, המגואל בדם, על השולחן בפינת האוכל.

בהתייחסו  לסכין – הנאשם ציין, כי המנוחה נכנסה לחדר השינה שלה, ללא סכין, וציין כי זה נמצא במגירה בחדרה.

בהתייחסו לנעילת הדלת – הנאשם גרס, כי כלל לא ידע שהמנוחה נעלה את דלת הדירה ולא ראה שעשתה כן. (שם, עמ' 16).

         ניכר מרחק רב בין הגרסה הראשונה לגרסה השנייה; מיקומה של זירת העבירה  השתנה, מפינת האוכל לחדר השינה. מעשיה של המנוחה תוארו בהרחבה, מאירוע של דקירה אחת הפכו לשני אירועי דקירה שונים, המכות החזקות שהנאשם הכה בפניה, הפכו למעשה חניקה.

על אף עמדתו הנחושה, לפיה התגונן מפני המנוחה – מצא הנאשם לנכון להעיר, כבר בשלב זה, כי : "על רצח אני הולך לשבת" (שם, עמ' 27) והוסיף כאמור, כי נכנס בו ה"יצר הרע" (עמ' 28).

8.3.3  גרסה שלישית

         בהודעה שנגבתה מהנאשם ביום 8.9.04 (ת/12) – הוא סירב להשיב על שאלות וביקש לשמור על זכות השתיקה.

עם זאת, לכשנשאל אודות הסכין, השיב כי לא רכש את הסכין והוסיף בכעס:

"אני לא קניתי סכין ואני לא יודע. אתה מפיל עלי תיקים" (עמ' 11 – ת/12 (ג)).

8.3.4  גרסה  רביעית

בהודעה מיום 9.9.04 (ת/13), ביקש הנאשם לספר את ה"אמת". דבריו כוונו לסכין. הנאשם חזר בו מכפירתו, ביחס לרכישתו, לאחר שחוקריו העמידוהו על כך שדבר רכישת הסכין על ידו, ידוע להם מפי בנו, ע', או אז, הוא ביקש ל"התוודות" ואישר כי רכש את הסכין.

הנאשם לא הסתפק בהודאה בעלמא והוסיף, כי מלכתחילה, נכנס לחנות, כדי לרכוש לבנו ע' ג'יפ, מתנת יום ההולדת (שחל יום קודם לכן), ברם נוכח מחירו היקר, הוא חזר בו, או אז, הבחין בסכין ו"נזכר" שהוא זקוק לו לשימוש ביתי ועל כן, רכש אותו.

ודוק; ע' בן ה - 5, לא הזכיר את סיפור המתנה, שאביו ביקש לרכוש לו, כביכול, הגם שמצא לנכון לציין, כי אמו נהגה לרכוש עבורו מתנות באותה חנות. חזקה עליו, כי אם גם אביו ביקש לרכוש עבורו מתנה, כי אז, היה מציין זאת, כפי שעשה כן בנוגע לאמו.

         משהודה ברכישת הסכין, הוסיף הנאשם, כי עם הגיעו לדירה, הוא הניח את הסכין במגירה, בחדר השינה של המנוחה, כדי להעמיד אותה במבחן, כיצד תגיב, לכשתבחין בו, או כדבריו, לבדוק באיזו מידה "היא שונאת אותי" והוסיף "הייתי בטוח שהיא תדקור אותי"  (שם עמ' 12).

מגרסה זו עולה, כי הנאשם ציפה לדקירה וממילא לא הופתע הימנה, כך לכאורה!

         בהמשך הדרך - הנאשם זנח גרסה זו.                                                        

עוד לעניין הסכין – הנאשם הוסיף, לא לפני שנשאל על כך מפורשות, כי הוא  פרק את הסכין מאריזתו, בעודו בחנות. אין בפיו הסבר, על שום מה נהג כך. חזקה עליו, כי אם אכן ביקש לרכוש את הסכין לשימוש ביתי – כי אז, היה משאיר אותו באריזתו.

         עינינו הרואות – רכישת הסכין אינה תמימה והיא מהווה חלק מתוכנית שרקם הנאשם להמית את המנוחה.

לעניין זה, אין נפקא מינא אם השתמש לבסוף בסכין כדי להורגה.

8.3.5   לאורך הגרסאות שמסר, ניכר על הנאשם, כי ככל שמעשיו נחשפו ומעורבותו באירוע נגלתה לחוקריו – כך הוא ביקש להאדיר אף את חלקה של המנוחה בהתרחשות. כך, משהודה, בעל כורחו, ברכישת הסכין ובפריקתו מאריזתו, הוא הוסיף והאדיר את כוחה ועוצמתה של המנוחה -  לא רק אלימה הייתה באותו יום, אלא גם "מכושפת" - מבע עיניה היה "שונה" והתנהגותה הייתה "מוזרה";

"ראיתי את המבט השונה שלה, לא יודע מה היה לה ביום הזה. היא הייתה אקטיבית ודיברה שונה" (שם – עמ' 4, 5).

גם המשקה שהגישה לו – הפך ל"מוזר" "בעל טעם שונה", כפי שהוסיף בעדותו בבית המשפט. 

8.3.6  הפגישה ביניהם, ביום האירוע, אף היא קיבלה מימד חדש; לכאורה, המנוחה הייתה זו אשר הזמינה אותו לעלות לדירתה והוא סירב, ולא בכדי; אלא בשל החשש שחש מפניה. ברם,  היא עמדה על כך(!) שיעלה לדירה. 

האומנם? 

דומה, כי נשמטה מהנאשם העובדה, לפיה הוא היה זה אשר יזם את הביקור אצל המנוחה והוא זה אשר "הצטייד" בבנו ע', כדי שהלה יפלס את דרכו אליה, נוכח האיסור שחל עליו להיכנס לדירה. ראה דבריו בעמ' 51 ת/13 ב':

"ש: למה לקחת איתך את הבן ע'? 

  ת: אף פעם לא הלכתי לבד לדירה"

ובעמ' 57 לפר':

"אפילו הקשר עם הילדים היה קשר מחתרת כי זה נמנע ממני".

8.3.7  הגרסה ביחס לסכין שונתה אף היא לבלי הכר; לא עוד הגרסה בדבר הטמנת הסכין במגירה בחדר השינה, אשר נועדה להעמיד את המנוחה במבחן – אלא גרסה לפיה, הנאשם פרק את תוכן השקית שאחז, על מסמכיה, לרבות הסכין, על השולחן בפינת האוכל וכאשר נשאל על ידי המנוחה לפשר הסכין, השיב כי רכש אותו לשימוש ביתי. בתגובה, אמרה לו כי יכול היה לקחת סכין מביתה, כי יש לה  למכביר  (עמ' 59 לפר').

         הצעתה הנדיבה, לכאורה, של המנוחה, "להעניק" לנאשם סכין - תמוהה, נוכח האלימות והעצבנות שהפגינה כלפיו, כך לדבריו.

8.3.8  דומה, כי בשלב זה של הצגת הדברים, ביקש הנאשם להפוך את תפקידי הדמויות  שבמערכה; בידי המנוחה  הפקיד את התפקיד הראשי ולו עצמו הותיר  תפקיד משני. לה הכוח והעוצמה והוא – עושה דברה. היא, לכאורה, זו אשר יזמה את האירוע, הזמינה אותו לפגישה, (ראה עמ' 58 לפר': "הבן שלי אמר לי שאשתי קוראת לי לבוא"), "לחצה" עליו לעלות לדירה ו"הפיגה" את  חששו מפניה, באומרה כי הוא לא יהיה לבד, אלא עם הילדים:

"עם הבן הקטן, (לעלות לדירה – ו.מ) הגדולים גם ככה עוד מעט צריכים להגיע, אז מה אתה מפחד, מה אתה מודאג? מה" ... אמרתי לה: 'שמעי, אני... אני מפחד". (עמ' 38 ת/13ב').

         היא  היתה ה"עצבנית" והמתוחה, זו שהעכירה את האווירה. הוא מנגד, היה שלו, רגוע וביקש לשוחח עמה. שתה ועישן סיגריה.

8.3.9   התיאור מעורר גיחוך, נוכח הראיות המוצקות הקיימות, בדבר הסערה והמצוקה בהן היה מצוי, בהגיעו לדירת המנוחה, לרבות הנסיבות שהביאו אותו אליה.

אף הנאשם חש בגיחוך שעוררו דבריו בחקירתו במשטרה וביקש לחזור ממקצת הדברים, במהלך עדותו. כך, הוא חזר בו מתיאור עצבנותה של המנוחה (עמ' 77לפר') והתכחש לדבריו, באשר  ל"מבט השונה" בעיניה.  (ההכחשה, חלקית בעמ' 60 לפר' ציון העובדות, בהודעה מיום 9.9.04). 

8.3.10    אשר להוצאת הילדים מהדירה – הנאשם שינה את גרסותיו גם כן. תחילה, גרס, כאמור, כי הילדים יצאו את הדירה ביוזמתם. לאחר מכן, טען כי המנוחה דחקה בהם לצאת. ראה הודעתו ת/13ב' : "סיגל בעצמה (צ"ל אמרה-ו.מ) 'ש' תקחי אותו', לא אני" (עמ' 42).

במקום אחר בהודעה מסר,  כי ע' דרש לחזור לסבתו (עמ' 39 ת'13ב': "תוך כדי, הקטן אומר לי: 'בוא נלך לסבתא, תיקח אותי") וכי הוא, הנאשם, הבטיח לו שעוד מעט ילכו.

     משהגיעה בתו, ש' - אף ממנה ביקש ע', כי תיקח אותו לסבתו.

כדרכו, הוא הביא הדברים לכלל אבסורד, כאשר אמר, כי לא רק שהמנוחה דחקה בש' לקחת את ע' לסבתא, אלא שהוא, הנאשם, התנגד לכך, בשל חששו להיוותר עם המנוחה לבד בדירה (עמ' 60 לפר').

נשמטה הימנו העובדה, אותה ציין קודם לכן, לפיה, המנוחה "שכנעה" אותו לעלות לדירה, בהפיגה את "חששו", בכך שהילדים יגיעו ויהיו בדירה – גרסה המופרכת כשלעצמה.

8.3.11     גרסת הילדים ע' וש' לפיה הנאשם דרש את סילוקם מהדירה – מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר. ע' סיפר, (ת/6(ב)) כי הנאשם הכריח אותו ללכת לסבתא כמו גם, הכריח את אחותו לקחתו אליה, ראה דבריו בעמ' 9:

"הוא אמר לי , לך לחדר. הכריח אותי ללכת לסבתא, את שירן לקחת אותי לסבתא, הוא הכריח אותה שתיקח אותי לסבתא".

הבת, ש' בעדותה, בפני חוקרת הילדים, גרסה אף היא כך (ת/5(ב)) בעמ' 5:

"ראיתי את אימא שלי ואת אבא שלי מתווכחים וע' הקטן היה שם בבית. אבא שלי הכריח אותי זה, ללכת לבית של סבתא שלי ולא רציתי ללכת כי רציתי לנוח ואז הוא כעס עלי כי לא הקשבתי לו אז הלכתי עם ע'".

ובעמ' 7:

"אבא הכריח אותי .... לקחת את ע' לבית של סבתא שלנו ...ואמא שלי אמרה לי לחזור מהר"

8.3.12     גרסאות שונות בפי הנאשם, ביחס לנסיבות שהובילו לנעילתה של דלת הדירה, אשר אין חולק, כי היתה נעולה בעת אירוע הרצח. תחילה, הנאשם גרס כי לא שת ליבו מי נעל  את הדלת וכיצד ננעלה. לאחר מכן, שינה טעמו וגרס, כי המנוחה נעלה את הדלת וכי לו, כלל לא היה מפתח. הוא הוסיף, כי לא היה לו עניין לנעול את הדלת, שכן, פחד מפני המנוחה.

גרסה זו, כקודמתה – אינה סבירה ואף אינה עולה בקנה אחד עם עדות בתו, ש', אשר מסרה כי שמעה כיצד אביה נעל את הדלת אחריה, עם צאתה את הדירה, ביחד עם אחיה.

ראה דבריה, בעמ' 18 לת/5(ב).

"ח: האם אבא שלך סגר את הדלת?

  י:  כן, אבא שלי סגר את הדלת.

 ח: איך את יודעת את זה שהוא סגר את הדלת?

 י:  כי שמעתי שהוא סגר... שהדלת ננעלת".

8.3.13    גרסה חמישית – תיאור המאבק שניטש בין בני הזוג, לכאורה

         שלל גרסאות הוצגו על ידי הנאשם, ביחס להשתלשלות האירועים, בינו לבין המנוחה, מהשלב בו השניים נותרו לבד בדירה ועד למועד בו נפחה את נשמתה. התיאור הלך והתפתח באופן הדרגתי, החל מהגרסה הראשונה, שהיתה לאקונית ועד לתיאור שנמסר במהלך העדות בבית המשפט.

          בהודעה מיום 9.9.04 (ת/13) מסר הנאשם תיאור ארוך ומפורט של המאבק שהתרחש, לטענתו, בינו לבין המנוחה, כדלקמן:

"לא שמתי לב מאיפה היא באה אליי, קראתי חומר ואז הרגשתי חתך בצוואר, הסתכלתי, ראיתי שכולי דם אז תפסתי אותה בצוואר עד שתתעייף ותזרוק לי את הסכין ברצפה, היא נשכבה ברצפה, לקחתי את הסכין מהיד שלה ושמתי אותה בפינת אוכל על השולחן. לא היה לי אוויר אז נכנסתי למקלחת וכולי דם, המתנתי שם כמה זמן, לא יודע כמה זמן, יצאתי מהמקלחת, קיבלתי ממנה עוד חתך בחזה, פה עם כל הכוח שנשאר לי הפלתי אותה עד כמה שאני זוכר, בין המיטה לארון, זה לא היה איפה שהיא נפלה בהתחלה, הייתי גמור ואיכשהוא היא הייתה על הרצפה ולחצתי לה על הגרון, לא ע"מ להרוג אותה חלילה, לקחתי את הסכין שמתי בפינת אוכל ואני התמוטטתי בפרוזדור" (עמ' 7).

הדברים נאמרו 9 ימים לאחר הרצח. לכאורה, תיאור בהיר ומפורט. דא עקא, במהלך מסירת העדות בבית המשפט, שינה הנאשם את התיאור, והמשיך לשנותו, מפעם לפעם, כיד הדמיון הטובה עליו.

בניגוד לתיאור לעיל, לפיו, ביצע את פעולת החנק במנוחה לאחר שהופלה והיתה שרועה על הרצפה – בעדותו טען, כי כאשר שכבה פרקדן על הרצפה, הוא כלל לא נגע בה.

ראה עמ' 92 לפר':

"ש: מהרגע שהיא היתה על הרצפה יותר לא נגעת בה?

  ת: כן"

         תיאור המאבק שניטש בינו לבין המנוחה, עובר למעשה הרצח – כך לגרסתו – מעורפל ורב הנסתר על הנגלה בו.

         תחילה טען, כי כאשר נדקר על ידי המנוחה בשנית, הוא זרק אותה ולקח מידה את הסכין עמ' 89 לפר': 

"לקחתי את הסכין ביד שמאל שלי, זרקתי אותה, לקחתי את הסכין וברחתי"

לאחר מכן, גרס כי באותה עת, הסכין היה בתוך גופו והוא הוציאו, שם בעמ' 89:

"הוצאתי את הסכין מתוך הגוף שלי ותוך כדי הדפתי אותה וזרקתי את הסכין."

גם מגרסה זו, הוא חזר בו וגרס:

"אני לא הוצאתי את הסכין מהגוף שלי אלא לקחתי אותה מהיד שלה" (עמ' 89 לפר')

ולאחר מכן, שינה טעמו פעם נוספת ואמר:

"הסכין היתה עדיין בגופי ולא היה לי כוח להוציא את הסכין מהגוף ותוך כדי כך תפסתי אותה בצוואר כשהיא עדיין עומדת".

כאשר עומת עם התיאור שמסר בחקירתו ת/13, השונה בתכלית מהתיאור דנן, השיב כי חוקריו התעללו בו, ובתוך כך, ייחס להם מעשים חמורים, של פתיחת חתכים בגופו וניתוקו מהחמצן, אליו היה מחובר (עמ' 90, 91 לפר').

המעשים שייחס לחוקריו, מפליגים בחומרתם ומתעוררת השאלה, הכיצד הצפין אותם בלבו, לאורך 7 חודשים, מהמועד בו נחקר ועד למועד המשפט, בו חשף אותם לראשונה, במהלך חקירה נגדית, בתשובה לשאלות אודות סתירות שנגלו בגרסותיו. הנסיבות בהן העלה את טרוניותיו כלפי חוקריו, על פניהן, מלמדות כי אין להן יסוד. למותר לציין, כי עניין התלונות הללו כלל לא הועלה בחקירותיהם הנגדיות של החוקרים.

יתירה מזו, כאשר שב ונשאל על הסתירות שבדבריו, השיב  "אמרתי דברים שלא עשיתי" (עמ' 91 לפר') "כדי להציל את עצמי".

8.3.14     הסתירות שבגרסותיו מעוררות ספק רב, אם אכן ניטש מאבק בין הנאשם לבין המנוחה ואם כן, כיצד נערך. להלן, חלק מהתמיהות:

§ § האם הנאשם חנק את המנוחה בעודה עומדת, או שמא עשה כן לאחר שהפיל אותה פרקדן?

§ § האם הנאשם הוציא מידי המנוחה את הסכין טרם שהכריע אותה, או שמא תחילה הפילה לארץ ולאחר מכן, הוציא את הסכין מידה?

§ § האם המנוחה החדירה את הסכין לגופו של הנאשם ?

§ § האם הנאשם נאבק במנוחה, כאשר הסכין תקוע בגופו, או שמא, תחילה הוציא את הסכין ולאחר מכן, נאבק עימה?

שלל הגרסאות שהציג הנאשם לא מאפשר לקבוע ממצאים ברורים, על פי דבריו, באשר להשתלשלות האירועים שקדמו לרצח.

בנסיבות אלו, הנאשם לא השכיל להציג גרסה מטעמו.

9.       חזקת הכוונה – האם הופרכה או נסתרה

9.1     הערפל שהנאשם פיזר סביב שלל גרסותיו, מעלה את הסוגיה, באם לצורך ההכרעה בשאלת אחריותו לביצוע העבירה המיוחסת לו – רצח בכוונה תחילה-  על בית  המשפט להכריע בין טענת התביעה, לפיהן, הנאשם ביצע שתי פעולות במקביל, רצח המנוחה וניסיון להתאבדות לבין טענת ההגנה,  לפיה בין בני הזוג, ניטש מאבק, אשר במהלכו נגרם מותה של המנוחה.

         במילים אחרות, האם חלה על בית המשפט החובה לקבוע ממצאים עובדתיים, באשר להשתלשלות העניינים שהובילה למותה של המנוחה.

9.2     "חזקת הכוונה" נולדה, על רקע העדרם של כלים, באמצעותם ניתן לבחון צפונות ליבו של נאשם ולעמוד על הלך רוחו וכוונותיו הנסתרות.

ההלכה בדבר "חזקת הכוונה" התגבשה בפסיקה ונועדה לסייע לבית המשפט, מקום בו העובדות נסתרות מעיניו, בהעדר ראיות אובייקטיביות להוכחתן. לפיכך, משהונחו היסודות לגיבושה של "חזקת הכוונה" – קמה החזקה לפיה הנאשם התכוון לתוצאות הטבעיות ממעשיו.

         בית המשפט אינו חייב, בהכרח, "לשחזר" את סיפור העלילה לפרטיו, כמו גם אין חובה להעדיף תרחיש אחד על פני האחר, מקום בו הונחו היסודות המקימים את "חזקת הכוונה", מתוך הסתמכות על הראיות הנסיבתיות שהוכחו.

         "חזקת הכוונה" היא חזקה עובדתית – ראייתית, המלמדת על אחריותו של הנאשם לבצוע העבירה המיוחסת לו, מבלי להידרש להכרעה בדבר השתלשלות האירועים, אשר הובילו למסקנה בדבר האחריות הפלילית בה נושא הנאשם.

9.3     ומן הכלל אל הפרט;

§ § הוכח המניע שעמד ביסוד מעשה הרצח המיוחס  לנאשם – רצונו לנקום במנוחה על כל מה שעוללה לו. מכאן, ההחלטה להמיתה;

§ § הוכחו פעולות ההכנה שביצע הנאשם למימוש תוכניתו להרוג את המנוחה; היוזמה להגיע לדירה היישר מבית המשפט, רכישת הסכין, סילוק הילדים מהדירה ונעילת דלת הכניסה;

§ § הוכח העדר קנטור- אין גרסה המלמדת על התגרות מטעמה של המנוחה. התקיפה באמצעות הסכין, המיוחסת לה, על ידי הנאשם - לא הוכחה, אולם אף אם אירעה, מדברי הנאשם עולה, כי ציפה לה, בוודאי שלא הופתע הימנה, שהרי הוא רכש את הסכין והניחה לנגד עיני המנוחה, כדי לבחון את תגובתה, בידעו עד כמה עזה שנאתה כלפיו, כפי שגרס.

§ § הוכח, כי מותה של המנוחה נגרם בחניקה.

§ § כל העובדות הללו מקימות את התשתית הראייתית הנדרשת לקיומה של "חזקת הכוונה", קרי, משבחר לחנוק את המנוחה, הוא ידע כי מעשה החניקה יוביל למותה ועשה כן, כי רצה בכך.

9.4     מתפקידו של הנאשם היה לסתור את "חזקת הכוונה", להפריכה או למצער, לסדוק בה סדקים.

הנאשם לא השכיל לעשות זאת. באמצעות שקריו הבוטים והסתירות המרובות שבגרסותיו, הוא אף ביסס את חזקת הכוונה ותרם להפיכתה לכוונה מוכחת.

9.5     כאמור, אין נפקא מינא, אם הנאשם גרם למותה של המנוחה אגב מאבק עמה, או שמא קטל את חייה בחניקה, ללא מאבק.

         מותה של המנוחה כתוצאה מחנק מלמד על כך שהנאשם לפת את צווארה, ולא הרפה מלפיתתו, עד אשר נפחה את רוחה.

         עובדה זו, בצירוף הנסיבות שהוכחו, מהווה ראיה לכך שהנאשם קטל את חיי המנוחה במתכוון ומתוך מודעות לתוצאה הטבעית של מעשהו.

10.     הגנה עצמית

10.1    כדי לחסות בצילה של טענת ההגנה, שעניינה הגנה עצמית, המהווה סייג לאחריות פלילית, היה על הנאשם להוכיח, כי נאלץ להדוף את המנוחה מעליו, נוכח הסכנה המיידית שנשקפה הימנה לחייו.

         ראה לשון סעיף 34 י' לחוק העונשין:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים" .

מעשה החניקה שהנאשם ביצע במנוחה, על פניו, שומט את היסוד לטענתו, כי נאלץ להתגונן מפניה. הנאשם דבק בגרסה, לאורך הדרך, לפיה הפיל את המנוחה ארצה. מרגע זה ואילך – סילק מעל פניו את הסכנה המיידית שנשקפה לו, לכאורה.

בנסיבות אלו, הוא לא נזקק לפעולת החניקה, כדי להדביר את הסכנה.

10.2   זאת ועוד; אף אם הנאשם הותקף כטענתו, על ידי המנוחה ונאלץ להתגונן מפניה, מגרסותיו עולה, כי היה סיפק בידו להימלט מפניה, לאחר שהפיל אותה ארצה. הוא בחר להישאר ולהשלים את המשימה שרקם, לשים קץ לחייה.

הנאשם היה חזק מהמנוחה לאין שיעור ולראיה, שהשכיל, כך דבריו, להפילה ארצה, בשתי הזדמנויות, בזו אחר זו, חרף העובדה שבידה אחזה סכין, לכאורה והגם שהוא היה פצוע, תחילה פצעים קלים ולאחר מכן,  פצעים אנושים.

שתי הזדמנויות, היו לו, לנאשם, להימלט לאחר שהכריע את המנוחה והפילה לארץ.

    משלא עשה כן, העיד על עצמו, כי התכוון למעשה הקטילה שביצע וכי לא ניזקק להורגה, כדי להתגונן מפניה.

10.3   בשלב מסוים, הנאשם העלה את הגרסה, לפיה חנק את המנוחה, בעודה עומדת ולאחר מכן, השליך אותה.

לגרסה זו אין יסוד. הנאשם העיד על עצמו, כי היה פצוע אנוש. בחלק מגרסותיו טען כי הסכין היה תקוע בגופו, כאשר נאבק במנוחה. בנסיבות אלו, אין להאמין לו, כי הצליח לחנוק אותה למוות, בעודה עומדת. אולם, אף אם עשה כן, ברי, כי יכול היה לחדול ממעשהו עוד בטרם נגרם מותה, שהרי מעשה החניקה, ארוך, ממושך ודורש כוח רב.

11.     האם ניתן לשלול קיומו של  מאבק בין בני הזוג?

11.1   כפי שצויין לעיל, בית המשפט אינו נזקק להכריע בשאלה, אם  ניטש מאבק בין בני הזוג, אם לאו, לצורך הרשעתו של הנאשם בעבירת הרצח המיוחסת לו.

למעלה מן הדרוש, ייאמר, כי גרסתו, לפיה, קדם למעשה הקטילה מאבק  – אינה נתמכת בממצאי הזירה.

11.2   מהדו"ח הפתולוגי של פרופ' היס (ת/1) עולה, כי גופתה של המנוחה נמצאה ללא סימני אלימות, למעט שפשופים בצווארה, המעידים על  מעשה החניקה. השפשוף הקל אשר התגלה בפיה – נמצא כפצע ישן. (ראה חוות דעת של פרופ' היס ת/1).

11.3   האפשרות לפיה, חרף המאבק העז אשר ניטש, בין בני הזוג, כך לגרסת הנאשם, ואשר במהלכו, המנוחה הופלה פעמיים (!) ארצה ובידה סכין  –  היא נותרה נקייה מסימנים המעידים על קיומו; ללא פצעי הגנה, ללא שריטות, ללא שפשופים  – אינה סבירה על פניה. ודוק; המנוחה תוארה על ידי הנאשם כאישה חזקה "בעלת כוח עצום"  ובכל זאת, הוא הצליח להכריעה, כך לכאורה, מבלי שהותיר בגופה ולו סימן המעיד על אשר אירע – למעט סימני החניקה.

11.4   סבירותה של הגרסה תמוהה עוד יותר, בהינתן העובדה, לפיה הנאשם ניהל את המאבק, בעודו נתון במצב אנוש, פצוע וזב דם. בגופו נמצאו חמישה (!) חתכים, ביניהם שני חתכים עמוקים בבית החזה, מהם ניגר דם רב, אשר סימניו ניכרים בתמונות הזירה (ת/3).

         במצב דברים זה, קשה להעלות על הדעת, את האפשרות לפיה נמצאו לנאשם הכוחות הדרושים, להיאבק במנוחה – "אשה בעלת כוח עצום" - להפילה אפיים ארצה, בשתי הזדמנויות ולבסוף, ללפות את צווארה בכוח ולאורך זמן, עד אשר נפחה את רוחה.

11.5   מצבם הקליני של בני הזוג – הנאשם מזה והמנוחה מזה – מתיישב יותר עם המסקנה, כי הנאשם חנק תחילה את המנוחה, בעודו בריא ומצוי במלוא כוחו ולאחר מכן, פצע את גופו פציעות קשות.

11.6   סברה זו, לפיה הנאשם ביקש לשים קץ לחייו, לאחר שהמית את אשתו, אינה מופרכת. פרופ' היס לא שלל את האפשרות, כי הפציעות שנמצאו בגופו היו תוצאה של פציעה עצמית, הגם שלא שלל כי נגרמו על ידי אחר.

מצבו הנואש של הנאשם  - הוכח.

    בפיו לא נמצא הסבר מניח את הדעת, לפשר כתמי הדם הגדולים שנמצאו בחדר השינה של המנוחה, במקום המרוחק ממקום המאבק, לכאורה (תמונות 47, 48), ללמדך, כי לא מן הנמנע שדקר עצמו במקומות שונים בדירה, לאחר מעשה הקטילה.

11.7        במהלך חקירתו,  בעודו פצוע, הוא נתן ביטוי לייאוש שאחז בו. כך, אמר "נמאס לי מהחיים האלה" וכאשר נשאל מפורשות אם ביקש להתאבד, השיב כי זו "אפשרות".

11.8        יוצא אפוא, כי הגרסה, עליה סמכה התביעה טענותיה – מתיישבת עם הראיות הנסיבתיות שהוכחו, יותר מהגרסה אשר הועלתה על ידי הנאשם.

ז.      הערות  לסיום

§ § ההגנה הציגה חוות דעת מומחה מטעמה – חוות דעתו של מר פלג.

מקובלות עלי הערות התביעה הנוגעות לחוות הדעת, לפיהן, המומחה הביע דעה בתחומים שאינם מצויים בתחום מומחיותו וכי יש בחוות דעתו, משום הסגת גבולו של בית המשפט, בדרך בה הסיק מסקנותיו, הנסמכות על הראיות הנסיבתיות לכאורה. אין זה מתפקידו של המומחה להכריע בשאלות השנויות במחלוקת, אלא להציג את דעתו, בתחום מומחיותו, באשר לממצאים שהתגלו.

בסיכום חוות דעתו קובע מר פלג:

"בזירת העבירה לא נמצא ולו ממצא בולט אחד העשוי להוות הוכחה ממשית לפיה משקר הנאשם".

זוהי מסקנה משפטית ואין בה אמירה שמקורה במומחיות.

כך או כך, אין בחוות הדעת של מר פלג, כדי לשנות מהמסקנות שהובאו לעיל.

§ § הסנגור טען בסיכומיו, כי הפציעות שנגרמו לנאשם, שיבשו עליו את דעתו וכי הוא לא שקל נכונה את תוצאות מעשיו, כמו גם לא הבין את ההשלכות מהם, שהביאו למותה של המנוחה. טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומים ואין לה זכר, לא במענה ואף לא במהלך חקירתו הראשית של הנאשם.

הנאשם לא העיד על כך וממילא, אף לא נחקר על כך. די בכך כדי לדחות את הטענה.

מיותר לציין, כי זוהי טענה אשר לצורך הוכחתה היה על הנאשם להציג חוות דעת מומחה, בתחום הפסיכיאטרי. הנאשם לא עשה כן.

§ § הסנגור העלה בסיכומיו טרוניה נגד המשטרה, כי במחדליה, גרמה במהלך החקירה לנזק ראייתי. כך, לדבריו, לא בוצעה בדיקת פרו פרינט למנוחה, דבר שיכול היה, לשלול את החזקת הסכין על ידה, לא ננקטו הצעדים לבדיקת הנאשם על ידי פתולוג, מיד לאחר שנמצא פצוע בדירה וכן, לא ננקטו הצעדים  לשמירת ניקיונה של זירת העבירה – גופת המנוחה הוזזה ממקומה והזירה זוהמה.

אין בטענות אלו, כדי לשמוט את היסוד לראיות הנסיבתיות שהוכחו, כמו גם, אין בהן כדי לשנות מהמסקנות שהוסקו.

לעניין מחדלי חקירה –  מרבית המחדלים עליהם הצביע הסנגור, מקורם בנסיבות אובייקטיביות ולפיכך, אין להטיל את האשם בגרימתם על המשטרה.

כך, נמנעה מהנאשם בדיקה פתולוגית, הואיל והוא הובהל לבית החולים, בשל מצבו הקשה, אשר הצריך טיפול מיידי.

הואיל והנאשם נותח מיד לאחר שהגיע לבית החולים – התייתר הצורך בבדיקה, שכן הניתוח שינה את אופיים של החתכים והזוויות בהן היו נתונים.

כך אף באשר לזיהום הזירה והזזת גופת המנוחה – מהעדויות עולה, כי מד"א הגיעו למקום והרופאה (ד"ר ברמן – ע"ה 1) בחנה את המנוחה כדי לקבוע את מותה ובתוך כך, בחנה אם בגופה סימני פציעה. בנסיבות אלו, בוודאי שהגופה הוזזה ואין לבוא בטרוניה למשטרה, על שאפשרה לאנשי מד"א לבצע את מלאכתם.

באשר לבדיקת פרו פרינט – דומה כי לא היה בבדיקה זו כדי לשנות מהמסקנות נשוא הכרעת הדין, הנסמכות על "חזקת הכוונה" – אשר לא נסתרה.

בין אם המנוחה אחזה בסכין ובין אם לאו – פעולת החניקה שהנאשם ביצע בה לא נדרשה, לשם הסרת הסכנה שנשקפה ממנה, ובנסיבות אלו – אחריותו של הנאשם לביצוע העבירה, בעינה עומדת, חרף העובדה שבדיקת פרו פרינט לא בוצעה.

ח.      סוף  דבר

הוכח, מעבר לכל ספק, כי הנאשם ביצע את העבירה של רצח בכוונה תחילה. הראיות הנסיבתיות שהובאו, מובילות למסקנה האחת והיחידה, לפיה הנאשם החליט להמית את המנוחה, ביצע את ההכנות הנדרשות ובמעשה החניקה, מימש את תוכניתו וקטל את חייה.

         לפיכך, הייתי מציעה לחבריי להרשיע את הנאשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300 (א) (2) לחוק העונשין תשל"ז – 1977.

באשר לעבירה של החזקת סכין – נוכח הקביעה לפיה, הסכין נרכש והוחזק כהכנה לקראת ביצוע עבירת הרצח – איני רואה לנכון להרשיעו בעבירה נפרדת, שעניינה החזקת סכין שלא כדין, ה"נבלעת" בעבירת הרצח, בה מצאתי מקום להמליץ על הרשעתו.

ו. מרוז, שופטת

השופטת ר. יפה-כ"ץ:

מסכימה.

ר. יפה-כ"ץ, אב"ד

השופט א. ואגו:

מסכים.

א. ואגו, שופט

לפיכך הוחלט להרשיע את הנאשם בעבירת רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300 (א) (2) לחוק העונשין תשל"ז – 1977, בהתאם לחוות דעתה של כב' השופטת    ו. מרוז.

ניתן היום ו' בתשרי, תשס"ו (9 באוקטובר 2005) במעמד ב"כ המאשימה עו"ד אלטמן, הנאשם וב"כ עו"ד בנג'ו.

ר. כ"ץ יפה- אב"ד

ו. מרוז, שופטת

א. ואגו, שופט